לאחרונה יש לי חברת-עט. מצחיק ומוזר להגיד את זה היום. מישהי שלחה מייל לקיבוץ שלי, אני זו שמקבלת את המיילים ששולחים לקיבוץ, אז עניתי לה. ואז היא ענתה לי ונוצר בינינו חיבור חמוד

 

ב'מעריב לנוער' של ימי נעורי, שהיה מגיע אלינו לכיתה פעם בשבוע, היה מדור נדמה לי שקראו לו "שלח מכתבך על פני המים". ילדים ונערים מרחבי ישראל שמחפשים "חברי-עט" כותבים על עצמם בכמה מילים ומבקשים להתכתב עם נערים דומים להם מרחבי הארץ ואולי אף מהעולם.

 

אנחנו היינו ילדי קיבוץ, אפילו בית ספר אזורי לא היה לנו, וכל מה שהכרנו זה בעצם את עצמנו.

 

חברתי תמנע ואני החלטנו, אני חושבת שהיינו בכיתה ו', לחפש לנו חבר-עט. אולי נמצא מישהו או משהו מעניין... אחר... מצאנו במדור מישהו שנראה לנו מתאים, נדמה לי שהוא היה מראשון לציון, או מעיר גדולה אחרת במרכז הארץ. הדמיון שלנו ניצת והחברות החדשה שעוד רגע תירקם בינינו טמנה בחובה כל כך הרבה דברים חדשים ומסעירים.

 

כתבנו מכתב, הכנסנו למעטפה, כתבנו את הכתובת הזרה והמבטיחה, זרקנו ברוב טקסיות לחריץ שליד תאי הדואר (זה שמעליו היה כתוב "דואר יוצא"), משם לקח אותו הדוור המקומי, בייל בתשומת לב ושילח באוטו האדום אל עבר 'הארץ החדשה' שעוד רגע תיפתח בפנינו.

 

עברו חלפו כמה ימים בהמתנה ובציפייה. הולכות כל יום בהפסקה בין שיעורים לתאי הדואר – אולי הגיע מכתב. בערך שבוע וחצי של מתח וכסיסת ציפורניים אחר כך הגיע מכתב התשובה המיוחל. בהתרגשות רבה פתחנו את המעטפה. בדמיוננו ראינו עצמנו קושרות חברות עם חתיך מהעיר הגדולה, פורשות כנפיים מטאפוריות ואולי גם אמיתיות, מרחיבות את המעגל החברתי שלנו אל מחוץ ל"כיתה", מעבר לגבולות הקיבוץ, פותחות את עצמנו לעולם חדש, מרגש, לא ידוע, נוצץ ומסעיר. כי יש לנו חבר מהעיר.

 

אני לא זוכרת מה היה במכתב, אבל כן זוכרת שבמעטפה הייתה גם תמונה. אני מדמיינת את אותו נער מראשון לציון מחפש באלבום שלו את התמונה הכי יפה, הכי מייצגת, הכי שתדהים אותנו, שתכבוש בסערה, שתפיל את שתי הקיבוצניקיות מהרגליים עם הסנדלים התנ"כיים, שתסחף אותנו להרפתקה שלא היה לנו מושג שקיימת בכלל.

 

אבל בתמונה היה מצולם ילד/נער ביום עלייתו לתורה בבר המצווה שלו, לבוש בחליפה ועניבה, לראשו כיפה חגיגית ולבנה, עורו לבנבן ולחייו סמוקות, שערו משוח בשמן כלשהו שמחזיק את תספורת השביל-בצד שלו בדיוק במקום, עוטה טלית ובידו ספר קודש.

 

הכי רחוק ממה שדמיינו, ממה שרצינו לדמיין, ממה שייחלנו לעצמנו.

 

מה לנו ולילד הראשון לציוני הזה, שחייו רחוקים משלנו לא רק בקילומטרים אלא בכל הווייתו והיותו ומי שהוא ומי שאנחנו. לא ידענו להכיל את התמונה הזו. פרצנו בצחוק. היינו נבוכות מהתמונה, מהנער, מעצמנו... נדמה לי שמעולם לא ענינו לו (מתנצלת!).

 

אז למה נזכרתי בכל זה דווקא עכשיו?

 

לאחרונה יש לי חברת-עט. מצחיק ומוזר להגיד את זה היום. אבל תכל'ס זה מה שזה. מישהי שלחה מייל לקיבוץ שלי, אני זו שמקבלת את המיילים ששולחים לקיבוץ, אז עניתי לה. ואז היא ענתה לי. ואני לה. ומהר מאוד נוצר בינינו חיבור חמוד שלא קשור בכלל לסיבה שבגללה כתבה מלכתחילה. וככה אנחנו מתכתבות לנו רק במייל. לא ביקשנו אחת את הטלפון של השנייה. אנחנו לא מדברות בטלפון. לא מתכתבות בוואצאפ. לא חברות אחת של השנייה בפייסבוק.

 

אנחנו חברות לעט. מתכתבות. כמו פעם (כמעט. מינוס הדוור המקומי, המעטפה והבול, האוטו האדום..). כותבות ברצינות, פותחות ונפתחות, מאריכות, מתכוונות, מקדישות זמן ומחשבה. חֲבֵרוּת שמתפתחת בקצב איטי של מכתבים מפעם. זו חוויה מעניינת בימים שבהם התקשורת כל כך מיידית וכל כך מהירה. היא כותבת ואני עונה אחרי כמה ימים. אני עונה והיא כותבת רק אחרי כמה ימים. תקשורת איטית ואחרת ממה שאנחנו רגילים.

 

שולחות מכתבינו על פני המים.

 

 

הכנסנו למעטפה, שלחנו וכססנו ציפורניים בציפייה לתשובה