תושבת חוזרת - מרחב חלופי | סיגל אשל
חיי זקוקים למרחבי הדמיון והחלום כדי להתפתח, כעובר הצף במי השפיר המגנים עליו ומזינים אותו
כבר כתבתי כאן על השבת כעל מרעה החלומות שלי. בימים האלה במיוחד נחוצה אתנחתת חלום כדי להפיג מעט את הסיוט בהקיץ שאנו חיים בו. אך כבר זמן רב שאיני מצליחה לחלום או ליצור - המציאות טורדת את נפשי ומעיינות היצירה נסוגים ונחסמים.
כדי לעודד את עצמי ואולי גם מישהו מכם - הנה מה שהספקתי באחת משבתות החלום שלי פעם:
״רק בשבת שעברה למשל, סיימתי מסלול הכשרה מרתק ומעשיר במכון הקולינרי המלכותי בצפון איטליה וקיבלתי תעודה של טועמת מקצועית עילאית מצטיינת.
כטועמת מקצועית ניחנה לשוני בקולטני טעם רבים מהממוצע והיא רגישה לטעמים על גווניהם ובני גווניהם, הרבה יותר משל הטועם הסביר. אי לכך אני חברה באגודה נבחרת. אין רבים כמונו, אנחנו נדירים לפחות כמו קואלות אלבינו, אבל מבוקשים הרבה יותר. אנו בעצם מדעני אוכל, לומדים מטבוליזם וכימיה, פיזיקה, מיקרוביולוגיה וטכנולוגיה של המזון, וזוכים גם להכשרה רנסנסית בהיקפה, יודעים הכול מהכול: את ההיסטוריה והפילוסופיה של האמנות, ושל המוסיקה ושל האוכל כמובן והיסטוריה בכלל – אבל נפשנו נפש אמן ולשונותינו, על פטמיות הטעם המשוכללות-חד פעמיות שלהן, הן הסדנה שלנו.
רק אחרי שראשינו מבעבעים מרוב השכלה ולאחר שאנו מסוגלים להבחין בהינף הסנפה ובעיניים עצומות בין שמרקעים מצפון גרמניה לכאלה מרמת אוזבקיה, ולהתאים להם את היין בעל רמת החומציות המדויקת משנת הבציר המיטבית בכרמים של מחוז בורדו, תוך כדי דקלום על פה של החידושים הטכנולוגיים שהביאה המהפכה התעשייתית באנגליה למטבח, רק אז, סונטים על אפנו כדי שנשכח הכול ונסתמך אך ורק על חושינו, בהם כבר נאצר הכישרון שלוטש בתועפות ידע וניסיון.
מכל המזכרות שאספתי במסגרת הכשרתי, שקיבלתי בפגישותיי עם יצרנים קטנים וגדולים בכל העולם, ראשי תאגידים, שועים ורוזנים, אלופי שום ובצלות, מכל הסובנירים שהעניקו לי מאהבים מסעירים יותר או פחות (אם כי הכול נראה מסעיר יותר אחרי חצי בקבוק שאבלי משובח), ישנן שתיים החביבות עליי במיוחד ותלויות על לוח לבי בשרשרת זהב: כמהין שחורה משחור שגודלה כביצת יונה, צפה בשמן זית יווני מעולה שזוקק במנזר בכרתים, אצורה לתפארת בתוך צנצנת בדולח זעירה האטומה במכסה כעין הנחושת, ואבן פטדה זהובה-ירקרקה בגודל דומה, משובצת בחבצלת עשויה פלטינה.
הלילה, לפני שאיחטף בזרועות מורפיאוס, אנסה להחליט לאילו מן הצעות העבודה הקוסמות שקיבלתי כדאי להיעתר. יש הרבה מה לשקול.״
ובכל זאת, למרות מוראות התקופה - אלה הם חיי העכשוויים, החד-פעמיים. האם אוסיף לחבר לעצמי מרחבים חלופיים למרחב המעשה הארצי-יומיומי? נדמה כי חיי זקוקים למרחבי הדמיון והחלום כדי להתפתח, כעובר הצף במי השפיר המגנים עליו ומזינים אותו.
אם כן מה? לחיות במציאות, להוסיף לפעול, להפגין ולחלום, ולא לוותר על חלומות - הם שגרירי השאיפות המיטביות שלנו, שאר הרוח והטעם.
כמהין שחורה משחור שגודלה כביצת יונה, תלויה על לוח ליבי (התמונה מפייסבוק)
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!