עם קבלת חוק ועדות הקבלה, הדיבור כבר איננו אם ההתנחלויות הן כמו הקיבוצים, עכשיו ההתנחלויות והקיבוצים כאחד, הם המרחב הכפרי

 

אי שם בין מלחמת יום הכיפורים למהפך מאי 1977, ניסו אנשי גוש אמונים לשכנע את התנועות הקיבוציות שהם ממש הממשיכים שלהן, ושקדומים היא פשוט חניתה החדשה. סנדלים תנכיות, חולצות פלנל משובצות, דובונים - תלוי בעונה - כל אלה שמשו כדי להוכיח שהמתנחל הוא הגרסה חדשה של הקיבוצניק.

 

"המחללת מהמלין" של התעתוע הזה היתה נעמי שמר. בשירה "בהיאחזות הנח"ל בסיני" סיפרה שמר כיצד הקיבוץ חוזר אל עצמו וקם מחדש במרחבי סיני. כמשוררת פוליטית מחודדת, שמר ידעה מהי עושה. היא השתמשה בנוסטלגיה החלוצית כדי להכשיר את הכיבוש כהמשך של הקיבוץ.

 

והמסר חלחל.

 

כך, "תכנית אלון", שמפלגת העבודה סרבה לקבל, סימנה אמנם היכן מותר להתיישב והיכן אסור, אך הציבור הרחב התקשה להבין מדוע מותר להתיישב בקריית ארבע, אך בבית אל אסור. וכך, מישכן חיים גורי את עברו כפלמ"חניק, כדי לקדם פשרה עם המתנחלים בסבסטיה, שפטרונה הגדול היה שמעון פרס.

 

קל היה ללכת שבי אחרי גלגול העיניים של "כולנו מאותו הכפר", ללא קשר באיזה צד של הקו הירוק נמצא  הכפר, ומהו חזונו לעתיד לבוא.

***

מה שרק מעטים תפסו בלהט אותם ימים, שההשוואה לקיבוצים היתה מהלך תעמולתי, שנועד להסוות את תפקיד ההתנחלויות כאמצעי לקידום חזון משיחי-שבתאי הרסני.

 

ואכן, באותם ימים קשה היה לראות שכמו בבובת מטריושקה הרוסית, בתוך דמותו של המתנחל "הכמו קיבוצניק" טמון נער גבעות פורע חוק של ימינו.

 

התעתוע הזה עלה לתנועה הקיבוצית ביוקר.

 

תחת כנפי המפד"ל הפכו המתנחלים להיות חלק מממשלות הימין, שסימנו את הרס התנועה הקיבוצית כאחד מיעדיהם העיקריים. ואכן, תחת הניאו-ליברליזם, משטר ההפרטה והמיגזור, בעוד ארץ ההתנחלויות הולכת ונבנית, סובכו הקיבוצים בחובות ובהסדרים שהביאו אותם אל סף החידלון.

 

נראה שבימים אלה ממש התנועה הקיבוצית חוזרת על אותה טעות קיומית. הוויכוח הוא כבר לא האם ההתנחלויות הן כמו הקיבוצים; עכשיו יש הסכמה שההתנחלויות והקיבוצים כאחד, הם המרחב הכפרי. אלא שהמרחב הכפרי הוא תעתוע כמו היאחזות הנח"ל בסיני.

 

מעכשיו כמרחב כפרי,  לקיבוצים ולהתנחלויות יש אינטרס משותף: למשל, חסימת עוד יישובים באמצעות ועדות הקבלה. ואולם, בניגוד למה שנדמה לתומכי המהלך בתנועה הקיבוצית, "המתנה" שהואילו המתנחלים להעניק להם היא סוס טרויאני.

 

כל מתבונן בפוליטיקה הישראלית מבין שנתניהו מוביל את ההפיכה המשטרית דרך ליבוי השסע  בין ישראל הראשונה והשנייה. באמצעות ועדות הקבלה הבטיחו המתנחלים, שהקיבוצים יהיו בעימות מתמיד עם סביבתם הקרובה, עם הפריפריה הישראלית.

 

הקיבוצים לא הבינו שהם נפלו בפח.

***

אלמלא איבד את חושיו הפוליטיים, היה השמאל מתמודד עם ההסתה מימין דרך הצעה לניו-דיל - הסדר חברתי חדש. במסגרת ניו-דיל כזה היו המעמדות המבוססים בעיר היו מוותרים על פריבילגיות כדי להבטיח את הדמוקרטיה. הנהגת מס ירושה הייתה נתפסת כהנהגת מס להצלת הדמוקרטיה, ממש כמו ביטוחי הבריאות הפרטיים הרווחים במעמדות המבוססים.

 

במסגרת הניו-דיל היו התנועות הקיבוציות והמושביות נאבקות לפיתוח מרחיק לכת של הפריפריה, שהיה מקטין את הפערים הכלכליים-חברתיים ביחס לשכניהם, ומפחית את משחק סכום האפס המתנהל ביניהם.

 

כשם שהניו דיל הוא אתגר בשביל השמאל, אם ברצונו לשקם את עצמו, כך הוא אתגר לתנועה הקיבוצית אם ברצונה לשקם את עצמה לחזור להיות גורם משפיע בחברה הישראלית.

 

חוק ועדות הקבלה נועד להבטיח שזה לא יקרה, ושהקיבוצים ימשיכו להסתגר בחצרותיהם מאחורי גדרות תוך אספקת דלק מתמדת שתבעיר את תעמולת הימין.

 

התנועה הקיבוצית זקוקה לכבאי, שיוביל אותה לחוף מבטחים.

היאחזות נח"ל בסיני: נוסטלגיה חלוצית להכשרת הכיבוש (מדףהפייסבוק הסיפור שמאחורי)