פניו של מאמן השחייה נראו כפניו של אדם שהוכה תימהון. הסתכלתי עליו. מבטו נדד, בוהה באוויר. הראיתי לו מה זה

 

הבהונות לופתות את הבטון הלח של אדן הזינוק. זו לפיתה שנועדה לייצב את הגוף. היא קצרצרה, כי בעוד שניות אחדות האצבעות יינתקו ועמן- הגוף כולו. עם הישמע יריית הזינוק יקמרו את גופם שמונה המתחרים במקצה, ובהם אני, שחומד לצון. מה לי ולתחרויות. אני, שאחת היא לי אם אהיה ראשון או אחרון.

החלטתי: אני אהתל בהם. אני אמרוט את עצביהם. אפסול בכוונה תחילה. אאלצם לרטון, להיתסכל. אטען אותם באנרגיה שלילית. אפוגג את הקשב והריכוז שלהם. אפחית את סיכוייהם לקבוע תוצאה טובה. אף לא אחד מהם לא ישבור את שיאו, אם יש למישהו מהם שיא בכלל.

 

איש לא היה יכול להבחין בי. לא השחיינים. לא השופטים. לא הצופים. איש לא היה יכול לדעת שיש לי סיכה זעירה, סמויה, וכי אני אפוצץ את הבלון המנופח של המעמד הזה.

***

שבריר שנייה לפני הישמע הירייה זינקתי אל המים, יודע בוודאות כי המקצה כבר לא יוזנק במועדו. בעקבותיי, זה רפלקס, קפצו עוד שני שחיינים. הם ודאי קיללו אותי. צודקים. מגיעה לי קללה. רחש עמום נשמע מסביב. אדוות קלות רפרפו כפרפרים, שלחו את מגע כנפיהם עד למרחק של כחמישה מטרים. רוב המים בבריכה נותרו חלקים כמשטח של קרח, נוצצים באור השמש.

 

זו תחרות שולית, יחסית. אזורית, מקומית. תחרות ראשונה של חוג השחייה, אשר נועדה לתת למשתתפיו תחושה של "הדבר האמתי". אבל אני הפכתי את התחרות הזו לזירה של נקמה. אני אראה להם. כבר מהתחלת החוג חשתי שהמאמן לא סובל אותי. אני אטי מדי. אני בכלל לא מתאים לחוג. הוא שאל אותי באופן שלא היה אפשר לא להבחין בו בזלזול, מדוע בחרתי דווקא חוג שחייה, תופים, לדוגמה, יותר מתאים. הוא לא ידע שאני גם בחוג תופים.

 

הפסילה השנייה שלי כבר עוררה "רחש של חשדות ודבר אשם", כמו שכתב אלתרמן. מישהו מהקהל צעק, תפסלו אותו כבר, הוא עושה בכוונה. הוא קלע בול.

 

אבל אני אראה להם.

המזניק מישש את אקדחו. חלק שאפו ונשפו אוויר. עוד בתוך המים הפסולים נתפס לי שריר בירך רגל שמאל. פניי התעוותו. הרגשתי שהרגל קפואה. פאדיחה. איך אצא מהמים שהקדמתי להכעיס את כניסתי האסורה אליהם. זה העונש שלך, אמרתי לעצמי. נו, כבר צא מהמים, שמעתי מישהו צועק. זו היתה כבר הפסילה השנייה. עוד בתוך המים שמעתי את אזהרתו החריפה של השופט. זו הפעם האחרונה שלך. עוד פעם אתה בחוץ. לא מעניין אותי.

 

 הם חשבו שאני עדיין עושה צחוק, אבל לא יכולתי להזיז את הרגל. על הרגל הלא תפוסה דידיתי בתוך המים לכיוון אדן הזינוק שלי, כברווז צולע ומרוט.

לא תהיה לי עוד הזדמנות, אני יודע, אבל היתרון שלי על פני האחרים הוא שאני היחיד שלא משנה לו, ממש לא משנה לו המיקום. זה היה מקצה למאה מטר חזה, המקצוע הכי פחות חלש שלי. פעם שלישית גלידה, חייכתי לעצמי, בעוד בהונותיי מהדקות את אחיזתן על אדן הזינוק, גופי כבר קמור, ערוך ודרוך לשמוע את הירייה.

***

 שחיתי כמו דג. הרגשתי שקט עצום. רק שקט. כל תא וכל נים, כל וריד ועורק  היו מלאים שקט. הייתי לבדי בעולם. לבדי על אי. לא היה איש מלבדי, וסביבי רק מים. הקהל ודאי הריע, משפחה, חברים, כולם עודדו את יקיריהם. לא היה לי מושג מה המיקום שלי ביחס לאחרים. עליתי מתוך המים רק כדי לנשום. בכל זאת, דג אני לא.  פעם כתבתי על דף שתלשתי מלוח השנה שאני אף פעם לא מסתכל בו (אני זוכר, זה היה מתאריך האחד-עשר בנובמבר, לא זוכר איזו שנה) איך מציירים דג? פשוט מאוד עושים שקט ומקיפים אותו בקו.

 

הסיבוב שלי לא היה הכי טוב אבל היה נדמה לי שאני לא האחרון. המשכתי בכל הכח, אם כבר אני מתחרה. את המטרים האחרונים שחיתי בלי אוויר וכמעט בלי גוף, על אדי דלק אחרונים.

 

ואז זה קרה.

יש אנשים שלעולם לא יסלחו לי. תחרות קטנה, סוג של אימון, או הדמיה. מתנה שהוענקה בסיום השנה למתמידים בחוג. ובכל זאת, הגעתי ראשון. זכיתי. אני מניח שמישהו רשם את התוצאה ואת המיקום.

 

פניו של מאמן השחייה נראו כפניו של אגם שהוכה תימהון. הסתכלתי עליו. מבטו נדד, בוהה באוויר. הראיתי לו מה זה.

 

שחיתי כמו דג. הרגשתי שקט עצום. רק שקט : (צילום: freepik)