ארבעה מאמרים שפרסם עיתון "הארץ" ב-,18.8 העוסקים בחיפוש מוצא מן המשבר, רחוקים מן הסגנון המתלהם של כתבי העיתון המסקרים את המחאה, ומציגים בענייניות את מורכבותה של התמונה וגם כיווני פתרון

 

פתחתי את גיליון ה"ארץ" מיום 18.8.23, קראתי ושפשתי את עיני מרוב תימהון. הייתכן שהעיתון פותח את שעריו לשיח פשוט, ענייני, לא מתלהם, לא מתנשא –העומד בניגוד לסגנון של כתביו הקבועים, ודברי המערכת?

 

המאמרים אליהם אני מתכוון היו של דוד אוחנה על משנתו של שלמה אבינרי תחת הכותרת "שעתה היפה של החברה האזרחית"; של אהרון ברק על חוקי היסוד; של ידידיה שטרן על הרדיקליזציה של המרכז; של יאיר אסולין על חוק יסוד: סוף החרדיות.

 

כל הכותבים הם תומכים של המחאה, אבל סגנון כתיבתם איננו סגנון הדיבור של המחאה.

***

דוד אוחנה מצטט ממשנתו של שלמה אבינרי כך: "אמנם נכון שבן גוריון ייסד פורמלית את המדינה, אולם כפי שאבינרי מעיד בכמה ממאמריו על "הזקן", החברה האזרחית ביישוב היא שהניחה את היסודות למדינה שבדרך באמצעות ייסוד איגודים וולונטריים, ההתיישבות העובדת והארגונים החברתיים".

 

מכאן ממשיך אוחנה ואומר כי מושג "החברה האזרחית" שנוכח במחאה החברתית המרשימה נגד ההפיכה המשטרית, עובר כחוט השני בכתביו של שלמה אבינרי. אינני יודע באם זו אמנם עמדתו של שלמה בן התשעים או עמדתו של אוחנה. אבל הגדרתו של אבינרי על מהותה של חברה אזרחית שהובאה לעיל, לא תואם את מאפייני המחאה.

 

במשך כל חיי הבוגרים, חשבתי כמו שלמה אבינרי שלחברה וולונטרית בהגדרתה כחברה אזרחית, יש יותר משקל מחברה המבוססת על רעיון הממלכתיות ועל שלטון פוליטי. כך הבנתי את מושג "חברת העובדים" ואת "ההסתדרות הכללית של העובדים" וכמובן את התנועה הקיבוצית כחלק חשוב של ההסתדרות הכללית. לצערי המחאה עוסקת רק בחולייו של השלטון הפוליטי ואין לה מה להגיד על החברה בישראל.

***

אהרון ברק כותב: "המשבר יצר רגע היסטורי. עלינו לכונן עכשיו חוק יסוד: החקיקה, שיסדיר את 'כללי המשחק' של המשטר וימנע העמקת הקרע בעם". לדבריו, "מפעל חוקי היסוד הוא מפעל חוקתי מרשים - אלא שחסר בו מרכיב מרכזי. התנהלות חוקתית מסודרת הייתה מקדישה את חוק היסוד הראשון לקביעת הכללים הבסיסיים לכינונה של חוקה. זה לא קרה. חוקי היסוד השונים כוננו בלא שקדמה להם תשתית חוקתית שעליה ניתן היה לבנות בבטחה את חלקי החוקה השונים. אין לנו חוק יסוד שיקבע איך לחוקק חוקי יסוד, איזה חוק ראוי שיהיה חוק יסוד, מה מעמדו של חוק יסוד ואיך ניתן לשנותו".

 

דבריו/הצעתו של ברק נראית לי בעת הזו חשובה גם לגופו של עניין, וגם כמוצא מהמשבר הנוכחי; חשובה יותר מההתנגדות לסירוב של מפקדים וחיילים בצבא וחשוב יותר מההצעה להקים עכשיו ממשלת אחדות. מי שמחוקק חוקים בישראל היא הכנסת ולכן דבריו של ברק מכוונים אל הקואליציה. זהו אתגר עבור הקואליציה חשוב יותר מהחקיקה האחרת בה היא נתונה.

 

מפגינים בעמק בשבת. רדיקליזציה של המרכז (צילום: דוד עינב)

 ***

ידידיה שטרן, פרופסור למשפטים באוניברסיטת בר אילן, כותב: "מי שנואש עדיף שישקול במקום סרבנות דרכי מחאה כמו שביתה, שיפגעו בכלכלה אך לא במוסדות המדינה, ולא יסכנו את קיומה".

 

ידידיה שטרן מפנה את עיקר תשומת ליבו ל"מרכז" הישראלי, אשר לדעתו הוא רובו של העם, שחלקו משתתף במחאה וחלקו מדיר רגליו ממנה. המרכז הוא זה שיכריע את גורלה ועתיד של מדינת ישראל.

 

לאחר ששטרן מרבה לשבח את המחאה, תוך שהוא תוקף את הקואליציה בשפה מכובדת, הוא מגיע לעיקר בכתבתו. לדבריו, מול עינינו מתרחשת טרגדיה:- רדיקליזציה של המרכז הישראלי, המתבטאת בשימוש בנשק יום הדין (הסירוב לאחוז בנשק) כדי לאכוף הסכמה, ונטישה של המאבק (ירידה מהארץ או חלוקתה לקטנטונים) מתוך ייאוש מהסיכוי שאפשר להגיע להסכמה. בעניו זהו איום גדול על המשך הקיום הישראלי; זהו בומרנג שיחזור ויכה בכולנו  בעתיד, תהייה אשר תהה התוצאה הסופית של המשבר הנוכחי. הרדיקלים שבמרכז אמנם מגיבים על הרדיקליות של הקצוות השולטים בקואליציה, אך בתגובתם הם מצטרפים אליהם בהרס הממלכה.

 

שטרן מוסיף: אף שהנטל למנוע את הסכנה מוטל בראש ובראשונה – ובלי שום הנחות – על מי שיזם את הרפורמה ועל מי שמחזיק ברוב בכנסת, גם אנשי המרכז נדרשים לנהוג בזהירות לטובת עתידה של ישראל. עליהם לבחור דרכי התנגדות לרפורמה שאינן שוברות את הכלים במידה חסרת תקנה. מי שסובר שאי אפשר להסתפק בדרך המאבק הנוכחית – שמשתמשת בחופש הביטוי והפגנה – על אף הצלחותיה הניכרות. יכול למצוא מנעד רחב של דרכי מחאה ומאבק שנעשה בהן שימוש בהקשרים מגונים ברחבי העולם. הן יכולות להיות אגרסיביות, אם לדעת המוחים הדבר נדרש, אך אל להם לצעוד במשעול שמעמיד את המפעל הציוני לפני סכנה גמורה.

כמי שלא תומך בלשון המעטה במחאה, הייתי יכול להסכים אתה אילו היו מאמצים את דבריו של ידידיה שטרן.

***

יאיר אסולין כותב על חוק יסוד: סוף החרדיות. אלה דבריו: "בין אם חוק הגיוס וחוק לימוד תורה יאושרו או לא, החרדים בעצם אומרים שהם רוצים להיות חלק מהפרויקט הציוני החילוני שנקרא ישראל."

ויאיר אסולין מוסיף: "פתאום הם (החרדים) רוצים להיות ממש המדינה החילונית שממהותה הם סלדו לאורך השנים, ואמורים לסלוד. הרי לא על הגיוס עצמו מדובר בחוק הגיוס, זה ברור לכל, זה היה נפתר כך או כך. את ההכרה הם מחפשים, את האישור. החרדיות הולכת בדרכה הרעה של הציונות הדתית, ששיעבדה את 'ריבונו של עולם' ל'ריבון הפוליטי' ובמידה רבה זהו עוד מהלך משמעותי בישראליות החדשה שמתהווה מתחת לפני השטח, זו שמערערת על הקטגוריות הישראליות הישנות ומבקשת להצמיח סיפור ישראלי חדש שרלוונטי לזמן ולמקום הזה.

 

 זהו רגע מכונן לא בגלל הצעות החוק הרעות האלה, ולא בגלל הפוליטיקה החרדית המסואבת, וגם לא בגלל עידן הפוליטיקה המתפורר גם על ראש החרדים, אלא בגלל העובדה שברגע שהחרדיות מתפרקת מחרדיותה היא מייצרת בעבור הכוחות המרתקים שמבעבעים בתוכה פתח לחרדיות ישראלית חדשה, רלוונטית, שרוצה לקחת חלק ביצירת שותפות ישראלית חדשה. לא מדובר בהכרח בשותפות לחזון לאומי, אבל בהחלט בשותפות גורל קיומית, שמשותפת לכל מי שחיים פה. רק מתוכה בסוף, יוכל לצמוח סיפור חדש. שותפות שמאיימת על מבני הכוח הישנים, הן של הישראליות הישנה המקדשת את הכרזת העצמאות והן של העסקנות החרדית, שבמו ידיה חופרת לעצמה את הקבר."

 

אינני יודע האם באמת כך יהיו פני הדברים, אבל דבריו של יאיר אסולין הם חשובים משום שהם האנטיתזה לטענה שקץ המדינה הולך וקרב בשל התחזקות החרדים והחרדות.