מאמצי התהייה והחיפוש מעוררים בי כמיהה להישען על משהו בבטחה ובאופן חד משמעי. הוי שאלות עמוקות, עד לאן אטלטל אתכן בסד מצוקותיי?

 

בימים ההזויים, הרותחים הללו, בהם כל האמיתות המוכרות/מוסכמות מתמסמסות, יש שצצות בי פתאום שאלות לא קשורות כביכול, כמו זו למשל: "האם יש לזיזים הורים?״ שאלה זו מעלה בזיכרון את ״מה הקשר בין מחט לתחת״, אבל גרועה יותר במובן מסוים, כי אין בה בעצם אמירה והיא אפילו לא מתחרזת וכמובן שאין לי תשובה עליה. השאלה התמוהה הזו, שצצה בי משום מקום, היא רטורית, או מוטב: שאלה מיילדת, שנועדה לעזור לי לחלץ מתוכי את כוח היצירה (ביתר שאת כנגד כל הכאוטי והמאיים), שחזר למצב עוברי ומתנמנם בי כבר זמן רב, ולהתחיל מסע - תהליך, זרימה, גלגולים, מהפכים – כל דבר הופכי לחסימה, לגוויעה, להתנוונות.

 

‎ובעקבות השאלה התמוהה הראשונה, צצה השאלה ההופכית: "האם יש להורים זיזים?" יש להניח שכן, אם נחשיב שומות, עצמות בולטות או אישיות קוצנית, עוקצנית. והזיזים, פיזיים כמטאפוריים, אולי מוחבאים היטב, או דווקא מוטבעים כאות על פני ההורים, או על זרועותיהם, או על כל איבר אחר או חלקה מנשמתם, ולעתים, גם כנגד רצונם, נותרים הזיזים חשופים לעין כל. ולעתים, אולי בשל אי זהירות, או דווקא בשל זהירות יתרה, או סתם בשל חום ולחות, נתפסים בזיזים שיירים של אשמה או של רגישות יתרה, כמו נטף חלמון שנאחז בשער הזקן, ומעידים על בעליהם.

 

מאמצי התהייה והחיפוש מעוררים בי כמיהה להישען על משהו בבטחה ובאופן חד משמעי.

 

האם יש בסביבה משהו חד, ברור, דולק כנר תמיד, לפסוע לאורו? (או להישען כנגדו…) והרי אפילו הורים, גם ברצותם, ואף שאינם תמיד אות ומופת למשען, לא יהיו איתנים לנצח.

 

‎ישבתי שעות ארוכות מנשוא על סלע זיזי, על המדוכה (מה זה לעזאזל מדוכה, אבל בדיוק!?), ופתרתי תשבצים כדרך לאי התמודדות ‎עם הקושיות שלעיל. ניסיתי להסיח את דעתי בקושיות אקראיות, כמו למשל: מהיכן ארכוש סבון פנינים? אבל חולשתי והיזקקותי לוודאות שבו וניקרו בי כנשר בכבדו של פרומתאוס:

‎האם נגזר

עליי להיות לעד

מהלא יודעים?

האם אבי, אמי, דודתי, אחי, תמיד ידעו טוב ממני?

 

‎כל היודעים נדמים כשועטים אל מרחבי הערבה, צלליהם מתכהים במרחק, מדויקים כמו קונטורים של עלי ויסטריה על לחי גיבור בסרט אמריקאי, ידועים כמו מבט ממותק של שלגיה מצוירת בסנאי חופר מתוך הלקסיקון המשוער של ב. מאיו "כיצד לחפור שוחות ועוד 25,480 ערכים הקשורים באדמה".

 

‎הוי שאלות עמוקות, עד לאן אטלטל אתכן בסד מצוקותיי?

השיר המצורף כולו תהיות קיומיות הזויות:

אני חושב משמע אני שפם

נתבקשתי לחבר שיר, מנשר, מסה, מקאמה –

הנושא הוא ה"אני" – אני לא יודעת למה,

כי כשאני לעצמי מה אני?

עצמי מיד נכנס לשוק אנא-פילקטי עמוק,

כך, בשיכול האותיות, הפך אני לאין להיות.

או אז האגו התנשא ומיד צנוח צנח

(אמנם קצת דיאטה לאני

תועיל לאגו מנופח...)

אך שאלות כנמלים

צצו מיד, תלי תלים.

אולי יש כאן, אני תקווה,

חדים וחכמים כפלא

אשר יבארו את אלה:

זו המלכה, היא אם חורגת,

שאת שלגיה כמעט הורגת,

למה בעצם היא קיוותה

כשנועצה במראתה?

אם רק אישור, כהד מקיר,

שהיא הכי יפה בעיר,

רומם לה את "אניותה"

זו תעודת עניותה?

או אבולוציה של אנוש

סידרה לה ככה את הראש?

ואם נבטל את האני

כתפקוד לא חיוני

נשכב, נחלוף, ננשוב, נקום

נהיה כחלקיקי יקום –

האם יהיה אז טוב יותר,

בלי מלחמות וחיכוכים

כמו טרום עידן התפוחים?

ואולי ללא אני

כבר שום דבר לא עקרוני

באין גדר הכול פתוח

ומתפזר לו לכל רוח?

אז כולנו זכאים מחמת האני

זה לא אנחנו, זה אוניברסאלי

זה הנחש ועץ הדעת ואלוהים

עם האגו הענק הקולוסאלי,

ה"אני" הוא מה שאני חושב שאחרים חושבים עליי

כי אם אין אני לי, מי לי? אללי!

ומתוך אני קורס

החליק לי שיר קצת משונה

אחלוק אותו אתכם

דווקא כי אין בו מענה:

יום אחד התעוררתי עם שפם

גם נהייתה לי תסרוקת עצבנית

לא ידעתי מה ללבוש

או לנעול.

איך אצא לחוץ?

מזל שיש לי שפם, לפחות יחשבו אני זה הוא!

ילך לו ברחוב אני ההוא פרוע

בבגדים לגמרי שמאטע עד הסוף-סוף לגמרי.

ויגשו אליי נחש ומלכות רשעות ותפוח

ויגידו: מי אתה, ואיך אפשר להיות בטוח?

הרי הכול זורם, העץ הוא כל גיליו,

אז תן לנו סימן ותביא אותו עכשיו!

ואומר בקול דקיק, כי כבר היה לי מצברוח:

למיטב ידיעתי הרדודה ובלי ביטוח

כבר אמרו זאת לפניי, אחרת מן הסתם:

אני חושב, משמע אני שפם!

 

 צ'רלי (יורם צורי) ז"ל. אני חושב משמע אני שפם! (מעמוד הפייסבוק של עין גדי)