ישראל האמיתית איננה נשקפת בשירי הגבעטרון. הכול אצלם כל כך מאיר ונפלא וזורח. האם באמת כזהו עולמנו?

ים השיבולים שמסביב
על גליו לשוט יצא הרוח.
אלף חיוכים אלי שלח האביב,
שמש חביבה יצאה לשוח.
על המיתרים המפיקים צלילי זהב,
הם המזמרים אל מול התכלת.
אלף מלאכים השרים שלום לסתיו,
נושקים ומלטפים פצעי שלכת… (מילים: יצחק קינן לחן: חיים אגמון)

חבורת הגבעטרון ושיריה הם כוס התה האולטימטיבי של כולנו. ואי אפשר כבר לקרוא את המילים של “ים השיבולים” מבלי לשמוע מיד גם את המנגינה המִזְדַמְזֶמֶת כמעט מאליה בראש המורגל כל כך לצלילי הלהקה האולטימטיבית הנ”ל. אך תחילה גילוי נאות: גם אני, כמו הרבה אנשים אחרים, אוהב מאוד את השירים ששרה להקת הגבעטרון. ולא רק על שום היותה “להקת הזמר מקיבוץ גבע – ‘הגבעטרון’- מהמפורסמות והוותיקות שבחבורות הזמר בארץ”, כפי שהיא מתוארת באתרי פרסום למיניהם. אני אוהב את השירים על שום היותם בשר מבשרה של ארץ ישראל הנקייה והיפה. זו שאנו משְלִים את עצמנו להאמין שהייתה פה פעם באמת. הצליל הנקי, השמים הכחולים, האהבות הפורחות באור נפלא. תמיד כשרע לי, אני עוצם את העיניים ומקשיב ברוב קשב למתיקותן של המילים המשתלבות באופן כל כך נקי ומושלם בהרמוניה המופלאה, שלפעמים מזכירה לי כל כך בעוצמתה את אשד הקולות ההרמוני הניגר והמרהיב של מקהלת הצבא האדום.

***

הגבעטרון, בשיריהם, יהיו תמיד בבואה למשהו נכסף שמתיימר להיות פנינו. פנינו כפי שהיינו רוצים, הוי כמה היינו רוצים, שכך ייראו באמת. אבל האמת היא ההפך ממנה במרוצת הזמן. ובעצם היופי של הקול הרוסי, מכסה תמיד בצלילי בללייקה על זעקות המעונים. איזה פער עצום עמד בין ההרמוניה המופלאה של “מקהלת הצבא האדום”, לבין המציאות הקשה ששררה אז ברחבי האימפריה הסובייטית, על מחנות הכפייה והגולאגים.

אולי זאת גם הבעיה, אני חושב לעצמי, עם שירי הגבעטרון. יש בהם, בשירי הגבעטרון, משהו המסייע בידינו להכחיש את המציאות, כפי שהיא ניבטת אלינו מבעד לחלון שבפריפריה, או מעיניהם הכבויות של הפלסטינים העומדים בשקט בתור במחסום קלנדיה. ים השיבולים איננו מצליח לכסות על מציאות של מאות אלפי ילדים שנמצאים מתחת לקו העוני, ומאות אלפי הוריהם המובטלים. ואלף ציפורים לא יכסו בקולן הזך על עוד מאות אלפי הילדים שהוריהם עובדים כל יום קשה, ואפילו מאוד, ובכל זאת גם הם שרויים עמוק מתחת לקו העוני. ישראל האמיתית איננה נשקפת בשירי הגבעטרון. הכול אצלם כל כך מאיר ונפלא וזורח. האם באמת כזהו עולמנו?

אבל לסיפור של הגבעטרון ישנו עוד צד, תרבותי: “בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חומרים חומרים, אותן ואת צירופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן. כמה מאותן המלים לא באו לעולם אלא אחרי חבלי לידה קשים וממושכים של דורות הרבה; כמה מהן הבהיקו כברקים פתאום ובטיסה אחת האירו עולם מלא;… יש מלה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכסאותם, מוסדות ארץ ושמים הרגיזה. והנה בא יום והמלים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק, ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים…” במילים אלה פחות או יותר פותח חיים נחמן ביאליק את המסה המופלאה שלו על השפה “גילוי וכסוי בלשון”.

***

ואכן בחייה של כל מילה, או מצבור של מילים, או אפילו הררי מילים, בקיצור של כל מה שנקרא תרבות, ישנה תקופה של התגבשות, שלאחריה באה התבצרות, ולבסוף מגיעה הדעיכה הבלתי נמנעת. לעיתים קורה שההתפרקות הבלתי נמנעת מלווה באלבומים יפהפיים המעלים דוק של דמעות זיכרון בעינינו. ולעיתים היא מלווה בפרסים מפוארים.

כך היה כאשר בתחילת שנות השמונים יצא לאור “כאן על פני אדמה”; אלבום מרהיב עין, המסכם  בתמונות המלווות במקורות אותנטיים, את תולדותיה הגמורים בעליל של ההתיישבות העובדת בעריכתם של מוקי צור, תאיר זבולון וחנינא פורת. העולם התמים, שמי התכלת היפים, הגלבוע הנושק לתבור. הארץ שהייתה פה פעם כאשר בראנו יותר מאשר הרסנו, כאשר העולם היה בנוי יותר על קשר ודיאלוג בין בני אדם. כל העולם הזה, אם בכלל היה, נחנט כעת סופית בספר דברי הכרומו של הימים שהיו ואינם. וכך יצא ש'כאן על פני אדמה' נמצא מסמן את סופנו, כאשר עוד לא היינו מודעים לו.

אל תטעו, ישנו יופי רב בגוויעתה של תרבות, כפי ש”גילו” כבר הרבה לפנינו על תרבויות שנעלמו והן שוכנות עכשיו באלבומים ובסיכומי ההיסטוריה.

בסופו של חשבון, יש משהו בשירי הגבעטרון ויופיים הבלתי ניתן לערעור, שמזכיר לי את הקירות המצוירים להפליא בעיר שגוועה בבת אחת מתחת לאפר הוולקני “פומפיי”. ציורים מרהיבים ומלאי חיים של משהו שפסק מלהתקיים כבר מזמן. העולם ההוא אמנם מת, אך הציורים נותרו להעיד “שכך היה פה פעם”.

ואנחנו נמלאים עצב מתוק ומזילים דמעה של צער ושל רחמים על העולם ההוא שנגוז וגם קצת על עצמנו. ובתוך תוכנו אנו יודעים ביושר ובוודאות שאיננה מתכהה ואיננה מתכסה, כי זה מה שקורה תמיד כאשר האנך הופך לפתע להיות לאנכנרוניזם, כאשר מה שהיה והעניק לנו ביטחון ודאות בעולם, לא ישוב עוד להיות כפי שהיה, לעולם.