זו התחלה של תהליך, ואין ברירה אלא להיות סבלני. אז אני סבלנית, ובאופן מוזר, גם אופטימית. אנחנו בתחילתו של מהפך, שאחריו תקום כאן מדינה אחרת

יום ששי, קמתי פסימית כהרגלי בתקופה האחרונה. ואז, אחרי שבישלתי, התיישבתי עם עיתוני סוף השבוע, או, ליתר דיוק, עם מוסף השבת של ידיעות אחרונות. אנחנו מנויים על ידיעות אחרונות רק ביום ששי. זאת משום שאני מתה על מוסף סוף השבוע של העיתון. אני עוברת טור אחרי טור, משלמה ארצי ועד לדנה ספקטור, הכי אוהבת את חנוך דאום, לא מדלגת על איש מהם. הפעם, התעודדתי, הם היו כולם מיואשים.

כולם מיואשים, כולם מרגישים שהם צריכים לברוח מהמדינה, כולם דבוקים לכאן, אין לנו מקום אחר. כאן הבנתי שאנחנו ננצח. לנו אין מקום אחר. לשרה נתניהו מחכים בארה"ב. עכשיו, במיוחד, הבלונדיני המתוקי קורא לה לשם, אחרי שכנראה לא מצא כאן את מקומו. אז היא, מתישהו, תלחץ על בן זוגה, ויחד הם יזוזו לאמריקה.

.

טוב, יופי, את משערת השערות. אין לך שום דרך להוכיח מה שאת כותבת כאן. נכון, אבל אני מרגישה, והרגשות לפעמים חזקות יותר מכל ניתוח הגיוני. אני חשה שאנחנו ננצח, כי אנחנו חייבים לנצח, כי אין לנו שום ברירה אחרת. כי יש לנו ילדים ונכדים בצבא. בצבא, לא בדובר צה"ל. אנחנו שומעים מה חיזבאללה אומרים. שומעים דואגים ופוחדים

.

ובכל זאת, רבים מאיתנו, רבים מדי, לא מוכנים יותר להתנדב ליחידות קרביות. רבים עד כדי כך, שמפקדי צה"ל החלו לדבר על זה בגלוי. הם מוטרדים, הם מודים שהצבא איננו בשיא תפארתו כרגע. ודווקא משום כך, אני נהיית רגועה, משום שהם מביעים את דאגתם בשער העיתון; משום שכבר אין דרך לברוח מזה

.

אז, לא, עדיין אין לי מושג איך זה ייגמר. אבל אני בטוחה שזה ייגמר בקרוב. ממשלת ישראל לא מתפקדת. מספיק לראות את הכותרת בדה מרקר היום, יום ראשון: "ממשלה או גנון?", כתוב שם. השרים החלו להטריל גם האחד את השני. אני די ותיקה כאן ולא זוכרת כותרת כזו. אני חושבת שהכתב, אבי בר-אלי, לא מתחכם מדי, הוא כותב מה שהוא רואה, והוא רואה ממשלה מתפרקת. דוגמה יפה היא הביטוח הסיעודי. הכסף שבו הולך להיגמר השנה. רשות ההון הורתה על פתרון אחד, מנכ"ל משרד הבריאות קובע שיש פתרון אחר.

האם אני אשמח כשגנץ יהיה ראש ממשלה? לא ממש. גם לא לפיד. אבל אני מבינה שזו התחלה של תהליך, ואין ברירה אלא להיות סבלני. אז אני סבלנית, ובאופן מוזר, גם אופטימית. אנחנו בתחילתו של מהפך, שאחריו תקום כאן מדינה אחרת. מדינה שבה גם חרדים ישרתו שירות לאומי משמעותי. מדינה שבה אנשים בתת-רמה לא יוכלו להיכנס לכנסת או לכהן כשרים. מדינה שבה יפסיקו לצרוח, ויחזרו לדבר – איש עם חברו.

המחאה בתל-אביב. באופן מוזר יש תחושה אופטימית (הצילום מוויקיפדה)

תמר בן יוסף היא בעלת הבלוג: עידן השוק החופשי