לקט נוסף של זוטות קיבוצית משנות השישים: על חבר מסדה שזכה ללבוש את בגדי העבודה של א.ד. גורדון; על עוזב מעוז חיים שתרם מכספי השילומים לקיבוץ; על מחאה של חברי אפיקים נגד הפיכת הכלא בעכו לבית חולים לחולי נפש, ועל מצוקת הרווקים בניר אליהו

חבר בשם מאיר, כך מסופר בעלון מעוז חיים, קיבל כספי פיצויים על נזקי בריאות מגרמניה, בנוסף לגמלה חודשית. החבר לשעבר פנה לקיבוץ בבקשה להפריש חלק מכספי הפיצויים משום שבזמן חברותו בקיבוץ, הוא זכה לטיפול רפואי ממושך ויקר. במעוז קיימו דיון עקרוני בהצעה ובסופו אישרו את קבלת הכספים ממאיר.

חברים מאפיקים הגיעו לכלא עכו, בו היו אסירים בעוון פעילותם בארגון ההגנה במאבק נגד הבריטים, במלאת עשרים שנה לשחרורם. הם סקרו את התאים, את חדר הגרדום ואת תמונות הלוחמים שהוצאו להורג ונוכחו לדעת, לדאבון ליבם, כי הכלא ההיסטורי הפך לבית חולים לחולי נפש. במסיבה החגיגית שנערכה למשוחררי הכלא  דרשו החברים להפוך את המקום למוזיאון שיתעד את מאבקם של לוחמי הארגונים. סוכם לשוב ולהיפגש כעבור חמש שנים כדי לדעת מה עלה בגורל בקשתם. במהלך השנים המקום אכן הפך למוזיאון ובית החולים נדד לצפון עכו והוא מוכר היום כבית חולים מזרע.

וסיפור מרגש ממסדה של 1960: חבר סיפר בעלון המשק על היום בו הגיע לקיבוץ ונאמר לו לגשת למחסן הבגדים בכדי לקבל מציפורה בגדי עבודה. הוא הלך לצריף שבו שכן המחסן, שם מסרה לו המחסנאית צרור בגדים ואמרה, לו, להפתעתו, כי בגדים אלה היו שייכים ללא אחר מאשר א.ד. גורדון. ”בחור צעיר" סיפרה לו ציפורה  "אלו היו בגדי העבודה של א.ד גורדון ז"ל". החבר הנרגש כתב שהיה לו לכבוד לו ללבוש את בגדי איש העבודה והתגאה בכך גם זמן רב לאחר מכן. "השתדלתי לעבוד ברוחו של גורדון" סיכם.

חוליית הריהוט ברמת יוחנן סקרה את מצב הדירות וקיימה הערכה מחודשת של הניקוד, ששיקף בשעתו את ערך  הריהוט שבחדר החבר. לבסוף קבעה החולייה כי הניקוד צריך לחול גם על מזרוני גום-אוויר אבל הצביעו גם על חלופה: עשיית מזרוני קש בקיבוץ, שהניקוד לא יחול עליהם.

בניר אליהו היה בשנת 1960 מצב הרווקים מדאיג. על כל שני רווקים היתה רק רווקה אחת. ועדת הרווקים הציעה למזכירות לשלוח מידי חצי שנה שלושה ארבעה רווקים לקיבוצים אחרים, כדי למצוא בת זוג. את האפשרות של שליחות תנועתית דחו בקיבוץ בטענה "כי שכרם ייצא בהפסדם". בעלון לא נמצא בעלון הסבר למה הכוונה. אולי היה זה החשש שיתפתו לחיי העיר ולא ישובו.

בקרית ענבים גרמו האיילות נזק למטעים. הן זללו את הפרי והשחיתו יבולים. בצר להם פנו החברים לשר החקלאות דאז, משה דיין, וזה התיר להם (למרות החוק האוסר זאת) לצוד את האיילות. לביצוע המשימה שכר הקיבוץ חברה שעסקה בציד.

באושה ניגש ילד לכל בו, פנה לחברה שעובדת שם וביקש משהו שאמא שלחה אותו לו להביא: "פה ושם". משהתברר לו שבקשתו לא הובנה כראוי, התעשת ואמר: "אמא רוצה שמפו".

א.ד. גוררון. בגדי העבודה נדדו למסדה