סוף טראגי: החייל שביקש להחליפני במוצב המזח, ושאני אהיה במקומו בראס סודר, כי רצה להיות עם חבריו הדתיים, נפל ביום השני של המלחמה

 

"המזח", סרט המלחמה החדש, מעורר בי זיכרונות והבזקים ממלחמת יום כיפור. עולות תמונות, נזכרים בסיטואציות מורכבות,  צצים הרהורים פילוסופיים, הכל צף ועולה וטוב שכך.

 

במה להתחיל?

שמו של אחד מספריה של לוחמת הפלמ"ח נתיבה בן יהודה , נקרא: "מבעד לעבותות". הספר מתאר בכישרון רב את אירועי מלחמת העצמאות מנקודת מבט של לוחמת בגליל העליון, ואינו חוסך בתיאור המחיר הכבד.

שם הספר רומז על הסיפור המקראי של עקידת יצחק.

הסופרת מיטיבה להמחיש כי הדור שלה, הוא ה"יצחק" המודרני, הלוא הוא "מגש- הכסף" של אלתרמן.

 

תחושה זהה אני חש לגבינו, דור לוחמי יום-כיפור.

מחדלים מרובים, אטימות, גבהות לב של מדינאים וקצינים יהירים, גרמו ל"יצחקים" בני דורי לשלם מחיר כבד מנשוא. זוהי מלחמה שאני מרבה לחשוב עליה, לא רק משום שנטלתי בה חלק פעיל, אלא בעיקר מפני שלדעתי, המערכה העקובה מדם הזאת היתה יכולה להימנע, חד וחלק!

את צלקות המלחמה חשות עד היום משפחות הנופלים, פצועי הגוף והנפש, ובמידה מסוימת כל בני דורנו.

***

סיפורי האישי מתחיל באוגוסט 1973. אני מצוי לקראת השחרור מהצבא; המסלול המגוון שלי כנח"לאי עומד להסתיים: היאחזות, לוחם בנח"ל מוצנח בגדוד 50, של"ת בקיבוץ.

 

לפני השחרור נקראתי כרבים אחרים, לתעסוקה מבצעית בתעלת סואץ .

המשימה שהוטלה על הפלוגה שלנו היתה שגרתית: אחזקת מוצבי קו בר-לב בגזרה הדרומית של התעלה. כל לוחמי הפלוגה נשלפו כמוני מתקופת השל"ת העליזה. הערה חשובה: היינו אמנם בוגרים בני 21, אך פרק ההתמקצעות בגדוד הצנחנים הסתיים לו זה למעלה משנה!

 

השיחות בין החבר'ה נסבו בעיקר על התוכניות שלאחר השחרור - מי עומד להישאר בקיבוצו, ומי לעומת זאת מתכוון לצאת ללימודים גבוהים.

מסעות ה"מוצ'ילרים" ברחבי העולם, טרם קנו להם אחיזה באותה עת.

זכורה לי היטב סדרת החינוך המקוצרת שקיימנו בירושלים, כאשר מפקד הנח"ל אל"מ אשר דר, דרש שנייצג את המגל והחרב, כיאה להיסטוריה המפוארת של החיל.

תחילת ספטמבר, אנחנו יורדים להתאמן בסיני: מוצג בפנינו מודל של מוצב בקו- התעלה, מתרעננים ויורים, שיעורי עזרה ראשונה, הצגת הגזרה שנאייש בקרוב, היכרות עם המ"פ שלמה ארדינסט, חובש הכיפה הסרוגה (פרט חשוב לגביי, שיתברר מיד) ועם הסמ"פ יהודה מאיר.

 

באותה עת בקצה השני של הגלובוס נרצח באכזריות נשיא צ'ילה סלבדור איינדה הדמוקרט. את מקומו תפס הגנרל פינושה, לאחר הפיכה המלווה במרחץ דמים.

את הפלוגה שלנו איישו לא מעט חבר'ה יוצאי דרום-אמריקה מהקיבוצים: ברור-חיל, בחן ומפלסים וההפיכה הצבאית בצ'ילה גרמה לדמורליזציה ולוויכוחים סוערים במאהל. שוחחנו בלהט. אבל לרגע לא חששנו שהאש מקצו השני של כדור הארץ, תלחך בקרוב מאד גם את מדינו אנו.

 

הכניעה של חיילי מוצב המזח. חילופים גורליים (המונה מוויקיפדיה)

 

***

האימון הנינוח הסתיים ללא תקלות. לרגע לא הוזהרנו ולא הותרענו שעומדת לפרוץ מלחמה. המלה המתאימה ביותר לתיאור המצב היא: שלווה, כאחד מלהיטי להקת הנח"ל.

 

סיום האימון, כולנו מכונסים בדריכות לשמוע את שיבוצנו. הרס"ר בנאי מחלק,  בקול רם וברור, את הפלוגה ל-4 מחלקות: מוצב המפצח, מוצב הכפר, מוצב המזח המרכזי, ומחלקה אחרונה - ראס סודר, בסיס המרוחק כ-15 ק"מ דרומית למזח.

 

לא כל כך ידענו למה לצפות, ואיזו מחלקה תזכה לצ'ופרים. הדבר החשוב מכל היה שנישאר עם החברים המוכרים שלנו.

הרס"ר מגיע לשמי ושולח אותי למוצב המזח הגדול .

מה כבר יכול להיות? אני תוהה .

נוף נהדר, חבר'ה טובים ומקום מעניין וראוי לסיום השרות הצבאי .

אנו נערכים לעלות למשאיות עם הציוד האישי בהתאם לשיבוץ. אני מרוצה כאמור מאיכות החבר'ה המיועדים למזח, רבים מהם חובשי כיפה, הסדרניקים בני גרעין.

***

פאוזה:

ישנם רגעים בחיי אדם, שלכאורה הינם שגרתיים, טריוויאליים, וחולפים מכוח האינרציה, ללא תשומת לב. מה שונה רגע ספציפי זה ממאות אלפי הרגעים הקודמים ואלה שיבואו אחריו ?!

הרגע הבא היה שונה ועוד איך!

מיד לאחר הקראת השמות ניגש אליי חייל חובש כיפה, ששובץ לראס-סודר:

" חומי, תעשה טובה גדולה. אני מעוניין להיות עם חבריי במזח. בקרוב מאד חגי תשרי, נציין שם את מועדי החג, וחשוב לי להיות במקום שיש מניין. תהיה בן-אדם,  בוא נתחלף בבקשה".

 

השמועה אמרה שהמ"פ הדתי ביקש סביבו חבר'ה דתיים, ושמו של החייל הדוס שפנה אליי, נשמט כנראה בטעות. הסכמתי, אם כי לא מייד.

החבר'ה אמנם איכותיים, אבל לא יכולתי לעמוד בפני הפצרותיו של חברי לפלוגה.

 

אינני מתכוון להאריך: סופו של האירוע טראגי במיוחד. החייל שהחליף אותי נפל ביומה השני של המלחמה לאחר קרב הרואי.

הרגע הזה בו התחלפנו ביוזמת חברי, מלווה אותי שנים ארוכות.

בני משפחתי מכירים היטב את הסיטואציה.

אין זה אומר כמובן שאילו נשארתי כמתוכנן, גם אני הייתי נשלח לאותה עמדה ונופל בקרב, ובכל זאת, האירוע המקאברי מעורר בי תהיות רבות.

 

נשוב לסרט החזק. חבריי שלחמו במזח ושבו מהשבי מעידים שהסרט מדויק  ומשקף היטב את ההתנגשות העוצמתית של אתוסי החברה עליהם צמחנו.

 

במה לבחור: האם מלחמה עד הכדור האחרון, או העדפה של קדושת החיים גם במחיר כניעה?

סוף דבר, אני שמח שעמדתו של רופא המוצב, ד"ר נחום ורבין, זוכה עתה להערכה רבה גם אם הדבר נעשה באיחור של יובל שנים.

הסרט מומלץ!

חומי קינן הוא חבר קיבוץ ראש הנקרה