בטני, קרביי, היו תמיד משכן תחושותיי הראשוניות – שלמדתי להדחיקן, לבכר על פניהן את השכל ולנסח את מסקנותיו במונחי לב

גם השנה לא יצאתי לחולל בכרמים... אולי זה לא מפתיע את מכריי, הדואגים בכל אופן לסטטוס הזוגי שלי, אבל הלב – מה יהיה אתו? אני שואלת את עצמי ותחושת אי נוחות מתהווה בבטני. יותר מתמיד אני בדעה כי הבטן היא מרכז הרגש, לא הלב, אותה משאבה מכנית. הלב טפל לרגש, תפל בגווני טעמיו – הוא יודע רק להיות או לחדול. לעתים הוא מאיץ או מאט, ואף יקרה כי יקרוס, יישבר מלחץ ומכאב, אבל אעז וארמוז שתהא זו תוצאה של זעקה בהולה מהבטן, מהקישקעס.

כדי לכסות על קהותו זו מתהדר הלב בצורה הסימבולית-סימטרית-מושכת שמתארה מלבלב על פני הכדור בכל הזדמנות קיטשית רומנטית חגיגית. שרטטתי וצבעתי רבבות לבבות בגדלים שונים במיני הזדמנויות סכריניות טקסיות יותר או פחות, שרטטתי את תוואי לבי שלי, על נבכיו המטפוריים, באזני כל מי שרצה לשמוע ולעתים גם באזני מי שלא איווה. הענקתי את לבי כביכול בבוקר, בערב ובצהרים על אף קולות המחאה שהשמיעה בטני. כי הבטן, כל מערכת העיכול – ידעה ופעלה. כי שם מתרחשים כל התהליכים החשובים – תהליכי הפירוק וההטמעה, ההזנה, סילוק הפסולת, סינון רעלים – ברמה הפיזית והנפשית גם יחד.

בטני, קרביי, היו תמיד משכן התחושות הראשוניות שלי – שלמדתי להדחיקן, להתעלם מהן, לבכר על פניהן את השכל ולנסח את מסקנותיו במונחי לב. השתקתי את הנקיפות וההתכווצויות, הכלתי את ההדף המחניק שלאחר אגרוף, החנקתי את הבחילה ואת הגועל ונתתי מקום מהוסס לרווחה ולרוויה, לשובע ולנעימות מרדימה. דומה שרק את הרעב לא הצלחתי להשתיק – מכווץ, מרגיז, מענה או מגרה, מאתגר – הוא נותר לכסוס בי במלוא עוזו, מאולחש לפרקי זמן קצובים באמצעות המזון.

אטריות קרות ברוטב סויה/ בזוקות בבוטנים קלויים מומלחים/ ממלאות אותי/ אני מוכרחה לנוח/ איני יכולה לכתוב עכשיו/ להתקשר/ לסדר את הטעון.// אטריות/ תחבושות שלי/ גשריי לתנומת אחר צהרים נצחית בימי הילדות/ כשהכול עוד צפוי וניתנת רשות. //

הבטן מדברת – גם כשאנחנו לא רוצים, דווקא אז היא משמיעה את קולה, מתסיסה ותוססת. פרויד קשר את פעולת העיכול ובעיקר את תוצרה הסופי על נקודת היציאה שלו, לחומרנות, ליחס לחפצים, לכסף, לנתינה ולקבלה. על כל זה ובעיקר על הקיבעון, על חוסר הגמישות, הביקורתיות העצמית המובנית, הבעל כורחית, עוד אכתוב. בינתיים אני אומרת לך בטני, עליי להקשיב לך יותר, תמיד היית כנה אתי. הגיע הזמן שאקשיב לך באמת, לעצמי.

ט"ו באב. גם השנה לא חוללתי בכרמים (התמונה מאתר התנ"ך הממלכתי)