אולי צריך לפרום הכול עד התשתית, כי רק אז נצליח לרקום רקמה משותפת חדשה

 

אני רוצה לפתוח בפסקה מתוך דבריו של דוד גרוסמן לפני כשבועיים:

"עם ישראל ידע פילוגים וקריעות. [...] אבל מה שקורה כאן בחודשים האחרונים אינו נמצא כבר על הרצף הזה. מתחולל פה מהלך שעוד אין מילים לתארו. לכן הוא כל כך מפחיד. אפשר שבעתיד הוא יסתבר כתחילתו של תהליך שיפורר ואולי יפתור את הנקודות המאובנות והמסוכנות של החברה, אבל בינתיים הוא מעלה אל פני השטח של ההוויה הישראלית את השקרים והסודות שלה, את העלבונות ההיסטוריים, שהלכו ונדחסו, את חוסר החמלה שבה, את מעשי העוול ההדדיים, שהפכו לצרימות בלתי נסבלות, לתחושה של מיאוס הדדי.

 

המהלך שמתרחש מראה לנו גם אלו מנגנונים משוכללים של הונאה עצמית, של אשליה, של שטיפת מוח, עברנו כדי למנוע, במשך 75 שנה, את ההתפרצות של כל אלה. איך למדנו להסתירם, בעיקר מעצמנו, להלבינם, לאלפם, לביית אותם, אותנו. כמה נבובה נשמעת כיום המנטרה "אחדות", שבה הלעיטו אותנו עשרות שנים. כמה כוזבת נשמעת המילה "לכידות", כאשר צד אחד כמעט מוחק את מצוקתו וחרדותיו של הצד האחר, את שאיפותיו וערכיו. כעת אנחנו עומדים, בלי שום הגנה, מול הצרימות והשקרים האלה, שפרצו בבת אחת אל המציאות החשופה שלנו. כעת הקרקע נשמטת מתחת רגלינו. כעת פחד גדול מלחך סביב."

 

אפשר לנתח את המוגלה שפורצת בעוז מן הפצע דרך פריזמות שונות, כפי שרמז להן גרוסמן.:

שיח הזהויות הגס של ימין ושמאל, יהודה וישראל, דתיים וחילוניים, אליטה ישנה ואליטה חדשה, וכאן ניתן לדבר על עגלות מלאות ועגלות ריקות ...

אפשר לדבר על הפריזמה של שיח הקורבניות שכולו רגשי (וכאן כמובן כל הצדדים מרגישים קרבן).

 

ואפשר כמובן גם להישאר רק ברובד הגלוי של קריאות שונות של המציאות. מחד מתנגדי הרפורמה החוששים מפני השינויים בחוק שיביאו לידי דיקטטורה, ומנגד של תומכי הרפורמה המאמינים כי השינויים שיביאו לאיזון נכון יותר בין הרשויות.

נדמה לי שנכון לומר שכל הרבדים שצינתי (ואלה שלא הזכרתי) לוקחים כאן

חלק ולכן העוצמות כה מפחידות כפי שציין גרוסמן.

***

אבל אני רוצה להציף מבט אחר.

אני רוצה לומר שאולי, אולי התהליך שאנו עוברים הוא תהליך של שבר הכרחי לקראת תיקון. אולי כדי לצעוד לעבר הרבעון הרביעי, די לטייח. הגיע הזמן לבירורי עומק. וכמו כל בדיקה פולשנית זה כואב. הקרב על אופייה של המדינה מעצים את העמדות השונות ומקטב אותן, אבל גם גורם לכולנו לברר איפה אנחנו. מה הקווים האדומים שלי, מהי דרכי. דרכינו. באיזה ערכים אני יכולה לסחור ובאיזה ייקוב הדין את ההר. אולי ללא תחושת האיום והשבר הגדול היינו ממשיכים לטייח. לשים פלסטר מעל לפצע המדמם, לסמם עצמנו במנות יתר של משככי כאבים ולהגיד: 'אין כמו אומת הסטארט-ניישן'. אבל עכשיו כשהתהום מולנו והקרע כבר כאן, הגענו לרגע שאי אפשר יותר לעצום עיניים ולהתעלם מכל העמדות והקולות שלא היה נוח לנו להודות בקיומם. עכשיו צריך לברר "מי אנחנו". כמה פלורליזם אפשר להכיל מבלי שנקרע לגזרי גזרים מבלי שנאבד את הקרקע המשותפת.

 

משה והלוחות. אנחנו עכשיו בהתנפצות ( מתוך תנ"ך הולמן, 1897)

 

בפרשת עקב, מתאר משה את תגובתו לחטא העגל.

ח וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם, אֶת-ה'; [...]  י וַיִּתֵּן ה' אֵלַי, אֶת-שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים--כְּתֻבִים, בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים; וַעֲלֵיהֶם, כְּכָל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ--בְּיוֹם הַקָּהָל.  יא וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים, לָיְלָה; [...] יב וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם--עָשׂוּ לָהֶם, מַסֵּכָה. [...] וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן-הָהָר, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית, עַל שְׁתֵּי יָדָי.  טז וָאֵרֶא, וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם--עֲשִׂיתֶם לָכֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה:  סַרְתֶּם מַהֵר--מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶתְכֶם.  יז וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם."

 

על הלוחות הראשונים נאמר בספר שמות "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל-הַלֻּחֹת". וכך גם כאן מדגיש משה "שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים--כְּתֻבִים, בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים". אך משה משבר את הלוחות האלוהיים.  העם עדיין לא בשל לקבלם. ולפי המדרש זכה משה לאישור על המעשה מאת הקב"ה. ואז נצטווה משה לפסול לוחות חדשים. (דברים י. א) "בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי, פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וַעֲלֵה אֵלַי, הָהָרָה[...] ג וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים, וָאֶפְסֹל שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וָאַעַל הָהָרָה, וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי.  ד וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן, אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, בְּיוֹם הַקָּהָל; וַיִּתְּנֵם ה', אֵלָי.  ה וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן-הָהָר, וָאָשִׂם אֶת-הַלֻּחֹת, בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי; וַיִּהְיוּ שָׁם, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'".

***

מעמד זה היה שונה בכיוונו. היום היינו אומרים שהלוחות הראשונים נתנו  במעמד שכולו: Top-down  ואילו הלוחות השניים הם  Bottom-Up. בפעם השנייה לא נכח כל העם, לא היו קולות וברקים, הלוחות הם מעשה אדם ואילו אלוהים - הוא רק ה'כותב' את תוכן הלוחות. המעמד הוא אינטימי, תפור במידותיו של האדם, ומכוון לסדר-גודל נמוך בהרבה מזה הראשון.

המעמד הראשון היה נשגב, אך בסופו של דבר התנפץ בהר סיני. אנחנו עכשיו בהתנפצות.

 

אינני יודעת האם כבר נופצו כל חלקי הלוחות... אולי זה עוד ייקח זמן אבל יותר ויותר אנשים מבינים שזה הרגע לעצור ולפסול לוחות חדשים, הנשענים על הלוחות הראשונים אבל הם צריכים להיות מדויקים יותר למדינה המורכבת והרב- קולית שלנו. האם זו יצירת חוקה אחרי 75 שנה? אספה מכוננת? או תהליכי עומק אחרים? אינני יודעת, אבל אני מבינה היום שהלוחות הטקטוניים זזו מתחת לרגלינו הרבה שנים, ואנו - התעלמנו. אמרנו 'זה רעש זמני' וזה עובר. אבל עכשיו אי אפשר יותר להכחיש את עוצמת השבר.

צריך ליצור לוחות חדשים.

 

מה היה בארון העץ של משה? המסורת התלמודית מדברת על: "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון". יש צורך בלוחות השבורים כדי להיזכר בחזון הגדול, וגם כדי להיזכר כמה היינו קרובים לחורבן בריקודינו סביב העגל.  (שמות לב, כה): ומה היה מחיר מלחמת האחים. ליד השברים מונחים לוחות חדשים שנבנו לאחר השבר הגדול, והותאמו לזמן ולמקום.

זה המקום בו אני נמצאת בימים אלו.

 

אחרי משבר גדול ששיאו היה ביום שני שעבר, ואחרי תקופה ארוכה בה רק ביקשתי פשרה ורגיעה, אני מבינה שאולי צריך לפרום הכול עד התשתית כי רק אז נצליח לרקום רקמה משותפת חדשה.