וכך, גם לשבת יוּחד תוכן משלה והיא נעטפה חגיגיות, גם אם לא קדוּשה, בנוסח הקיבוצי

 

לא מזמן הוזמנתי לפאנל בנושא השבת בעיני משוררים. הפאנל התקיים בזום כחלק מאירועים ספרותיים הנערכים תחת מטריית מוזיאון היישוב הישן בהנחיית המשורר אביחי קמחי (שווה לצפות באירועים המשודרים בזום ובפייסבוק וגם להכיר את שיריו ואת פועלו של אביחי). באירוע עצמו לא השתתפתי לבסוף מפאת חולי ואילמות זמנית, אבל יצא לי להקדיש זמן למחשבה על משמעות השבת בשבילי, גם ביחס למשמעותה בקרב פלגים אחרים בקרבנו, ולהעלות זיכרונות שבתיים מילדותי בעיקר. הנה מה שעלה:

זיקתי אל השבת אינה נעוצה במסורת הדתית-יהודית. גדלתי בקיבוץ חילוני של השומר הצעיר – אך גם לו היו סממני דת משלו, בהיותו ישוב קהילתי קטן המבוסס על עקרונות ואידאולוגיה, והתרבות הארץ-ישראלית-ציונית שנבנתה בו, כמו בקיבוצים אחרים, הושתתה על המסורת היהודית – שהרי כל יוצריה באו מבתים דתיים - והם השתמשו בסמלים ובמסגרות המוכרות וניסו למלא אותם בתכנים חילוניים-חקלאיים-ציוניים-שיתופיים. וכך, גם לשבת יוּחד תוכן משלה והיא נעטפה חגיגיות, גם אם לא קדוּשה, בנוסח הקיבוצי.

גדלתי בבית ילדים, בלינה המשותפת, ובימי שישי, כחלק מתורנויות העבודה שלנו, חלק מחינוכנו, היינו מנקים את בית הילדים באופן יסודי לקראת שבת, אופים חלות, שוטפים את צנצנות הפרחים ומניחים בהן פרחים טריים (אהבתי במיוחד להיות תורנית צנצנות הפרחים), מתרחצים "יסודי" כולל חפיפת ראש, קרצוף מאחורי האוזניים וגזיזת ציפורניים, ולובשים בגדי שבת שבחרו המטפלות. בקבלת השבת עצמה היינו ישובים במעגל מול שולחן עטוי מפה לבנה עם צנצנת פרחים וחלה.

 

קבלת שבת בקיבוץ. השבת נעטפה חגיגיות גם אם לא קדושה (מאלבום הקיבוץ)

 נרות לא הדלקנו אבל זימרנו זמירות שבת, או בעגה מדויקת יותר לתקופה ולסביבה, עשינו שירה בציבור, ניגנו בחליליות, מישהו או מישהי שנבחר מראש היה קורא חיבור שכתב במיוחד ובסוף היה כיבוד מתוק. למשהו המתוק הזה, שלא רווח בחיי היומיום, היינו מחכים כל השבוע - זה היה כל כך משמעותי מבחינתנו עד שפעם, בימי הגן, לאחר שנהרג בפעולה צבאית חבר קיבוצנו, בעלה של המטפלת האהובה שלנו, נערכה קבלת שבת עצובה ומישהו מהילדים הציע, בתמימות מהולה בעצב הוויתור, שהיום במקום שוקולד יחלקו מלפפון חמוץ... קבלות שבת שמסגרתן קבועה נערכו גם בחדר האוכל הקיבוצי וגם במוסד החינוכי – התיכון שלנו.

בבוקרי שבת, בהם לא עבדו המטפלות הקבועות, זכינו בסדרה של תורנים שווים במיוחד, שנקראו "מקימים" שכן, באו להקים אותנו משנת הלילה ולדאוג לצרכינו עד שיבואו ההורים לקחתנו (בשבתות היינו מבלים אצל ההורים מעשר בבוקר עד הערב). בין התורנים האלה היה למשל יהודה, דודו של אחד מבני הכיתה, שהיה מקרין לנו סרטים בשחור לבן של צ'רלי צ'פלין בעיקר, ורפי, אביו של אחד הילדים, שהיינו מתעוררים נוטפי רוק לריח השקשוקה (או ליתר דיוק "לצ'ו"), שנהג להכין לנו, עם הרוטב הטעים בעולם מאז ועד היום - כוחה של גירסא דינקותא, וחברת קיבוצנו צ'ורה, סבתם של שניים מבני הכיתה, הידועה יותר כמרים רות, מחברת "חמישה בלונים", "בים-בם-בם" ועוד, שהפליאה בסיפוריה. וכפי שהזכרתי – גולת הכותרת – לבלות עם ההורים כמעט יום שלם. 

הבילוי הזה היה מרחב נפלא של סיפורים וטיולים וקרבה ויצירה משותפת, וגם זמן פרטי להרהורים ולחלומות שהיה מרווח ונינוח יותר מהרגיל. נדמה לי שניתן לומר כי חגיגיות, התכנסות בצוותא, אוכל, משפחתיות וקשר למסורת – הם מתארי שבת משותפים לרוב גדול של היהודים. אני מעזה לקוות שבבוא היום ניתן יהיה להיאחז בהם ככאלה.

בשבילי, בנוסף לכל מה שהזכרתי, השבת היא מרעה החלומות. על כרי העשב השבתיים רועה דמיוני בנחת ומעלה גרה. אני בכלל הוזה על שבוע שמורכב מבקרי שבת בהם ישגשגו חיי המקבילים בערבות הפנטזיה. כל חיי עשיתי ככל יכולתי כדי להישאר בתחומי השבת, לעתים אף העדפתי שבתות נטולות תוכניות מובנות, רק כדי שאוכל להיות עם עצמי ועם דמיונותיי, לכתוב, לישון, לאכול לחלום – להאריך ככל הניתן את הזמן הזה, נטול המוסרות וההכרח. הנה שיר המתרחש בבוקר שבת מופז בילדותי על שפת הים בתל אביב.

 בוקר שבת

אֲנִי פּוֹקֶדֶת אֵֶת נַחֲלוֹתַי –

אֲרָצוֹת דִּמְיוֹן וְזִכָּרוֹן.

הִנֵּה הַיָּם,

יְקוּם חֻפְשׁוֹת יַלְדוּת, נִצַּת

וּמְהַבְהֵב פְּרוּדוֹת שֶׁל סִילִיקָט,

אַבְקַת זָהָב עַל מֶרְחָבַיו.

סִירוֹת, כְּאִיוּרֵי מַסָּע, נוֹסְעוֹת לְלֹא מִדָּה וּזְמַן.

 

אֲנִי כְּבוּשָׁה בְּאשֶׁר חָם וּמִתְפַּרְקֵד,

כָּף בְּיָדִי, בּוֹנָה עוֹלָם.

 

הוֹרַי שְׂרוּעִים עַל שְׁנֵי כִּסְּאוֹת פַּסִים.

חִיּוּךְ שׁוֹבָב עַל פְּנֵי אָבִי,

אִמִּי כְּמוֹ נְמֵסָה אֵלָיו,

פָּנֶיהָ מוּצַלִּים.

 

אָחִי, שׁוֹקֵד עַל תְּעָלוֹת חֲפִיר

סָבִיב טִירָתֵנוּ,

מַרְצִין פְּנִים.

לְחָיֵי הַתַּפּוּחִים שֶׁלּוֹ נוֹשְׁקוֹת לְשֶׁמֶשׁ.

 

סִיסְמָה שֶׁל פֶּלֶא

מְהַדְהֶדֶת עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ

בְּפִי מֶלֶךְ הַחוֹף, אִישׁ הַשָּׁעָה –

 

מִכְּתֵפוֹ תְּלוּיָה תֵּבַת אוֹצָר נוֹטֶפֶת

מִמֶּנָּה הוּא דּוֹלֶה אשֶׁר אָחוּז בְּמַקֵּל,

מִתְמוֹסֵס בְּעֹנֶג חֵךְ.

 

דְּבִיקִים וּמְאֻשָּׁרִים אָנוּ

רָצִים לְהִשָּׁטֵף, אוֹצְרִים

מַקְלוֹת, צְדָפִים, שִׁבְרֵי זְכוּכִית מְעֻגָּלִים לְטִירָתֵנוּ

עַד שֶׁהַגַּלִּים, שְׂפָתֵיהֶם מַעֲלוֹת קֶצֶף, גּוֹאִים

עַל גְּדוֹת הַחֲפִיר,

לוֹחֲכִים חוֹמוֹת וְכַפּוֹת, יָדַיִם וּפְלַסְטִיק.

 

נְסוֹגִים לְאִטֵּנוּ, אֲנַחְנוּ

נִּפְרָדִים מִשְּׁיָירֵי חוֹל וָזֶפֶת.

אֶת דִּגְדּוּג הַמִּבְרֶשֶׁת עַל הַגַּלְגֶּלֶת

אֶאֱצוֹר בְּכַפּוֹת רַגְלַי, עִם אַדְווֹת רֵיחַ נֵפְט.

 

וְהַשָּׁמַיִם הוֹלְכִים וְצָרִים, בֵּין גַּגּוֹת הַבָּתִּים

בְּמוֹרָד רְחוֹב גּוֹרְדוֹן, בַּאַחֲר צָהֳרַיִם רַךְ.

 

כָּל הַבְּקָרִים שֶׁבָּעוֹלָם לֹא יִפָּתְחוּ רָחָב כָּל כָּךְ

כְּאֹפֶק שַׁבָּת, עַל שְׂפַת הַיָּם, בְּיַלְדוּתִי.

 

(מתוך "איפה זה שם", שופרא 2019)