עלינו למצב את התנועה הקיבוצית כמובילת דרך ערכית בתוך מטה המחאה, כדי להביא אותה ואת ערכיה למדינה שתתהווה כאן לאחר שהשלטון הנוכחי יקרוס

מזה חצי שנה, מדינת ישראל נמצאת בנקודת מפנה היסטורית שעשויה לקבוע את אופייה וגורלה. מצד אחד מתפתח מהלך חקיקתי שעומד לשנות את דמותה כמדינה דמוקרטית; מנגד התעוררה תנועת מחאה עוצמתית ונחושה ברמה שאיש לא תיאר לעצמו שתקום. המחאה הזו מבטאת מאבק על דמותה החופשית וההומנית של המדינה, נוכח  מגמות שליליות שאיימו ואף החלו לשנות את דמותה. מן המחאה הזאת צפוי שיבקעו דפוסי השלטון העתידיים של המדינה.

ברגע היסטורי זה עולה השאלה לגבי מקומה של התנועה הקיבוצית במאבק זה, משני טעמים:

א. ערכי הדמוקרטיה והשוויון הם ערכים בסיסיים בחיים הקיבוציים המתקיימים יותר ממאה שנים, אפשרו לצלוח משברים ויכולים להוות השראה ואתגר לכלל החברה הישראלית.

ב. חלק ניכר ממובילי המחאה עושים את פעילותם בהתנדבות ובעבודה משותפת של קבוצות קטנת והתארגנויות מקומיות ומגזריות. "סידור העבודה" של המתנדבים הללו מזכיר במידה רבה את חלוקת העבודה והמשימות המקובלת בקיבוצים. אלה באו לידי ביטוי מובהק במסע לירושלים שהייתה לי הזכות להשתתף בו. קשה היה שלא לחוש בעוצמת הרוח שנשבה בו. זה היה מסע  של יחד גדול "כמו לפני שנות אלף בקיבוץ", כמאמר שירה של נעמי שמר.

שני היבטים אלה ממלמדים שחרף ההספדים, הרוח הקיבוצית לא מתה ועודנה רלבנטית. דברים אלה יכולים להוות בסיס למעורבות פעילה של התנועה הקיבוצית – כגורם מאורגן ועתיר משאבים הפרוס ברחבי הארץ -  במטה המאבק נגד הפיכה המשטרית, ולהוות מנוף משמעותי בקידום המחאה ואף בהובלתה.

ואכן, מוקדי מחאה רבים בפריפריה מופעלים על ידי חברי וחברות קיבוצים. עם זאת, נראה כי התנועה כתנועה, כמו גם ארגוניה, לא מעורבים באופן פעיל – שלא לומר בהובלה של המחאה ברמה הארצית. התנועה גם לא השכילה להכין את הכלים הפוליטיים ליום בו תבשיל המחאה לכדי קיום בחירות כלליות על עתיד המדינה. עלינו להפיק לקח מהבחירות הקודמות ולמצות באופן מלא את פוטנציאל הקולות השוללים את המגמות הלאומניות, משיחיות ודתיות המאפיינות את הממשלה הנוכחית.

חברי מפלגת העבודה ומרצ ממשיכם לרבוץ בביצה בה מתבוססים הממסדים ההיסטוריים של המפלגות וניזונים מחלומות עבר. החברים שעברו ליש עתיד ולמחנה הממלכתי, נדים למפלגות הישנות והקטנות ואגב כך גם תורמים להמשך הפיצול, מבלי שהצליחו לקדם בתוך מפלגותיהם החדשות את הערכים הנזכרים לעיל.

בעיה נוספת היא אי הצלחתה של תנועת המחאה לפרוץ לקהלים שאינם מצויים בלב העשייה הכלכלית, התרבותית, האקדמית והביטחונית. במידה רבה היא נותרה נחלתם של המעמדות היותר מבוססים. שדה חיבורה לפריפריה החברתית והגיאוגרפית – כולל הציבור הערבי - נותר בלתי חרוש כמעט. זו נקודת חולשה המאפיינת גם את התנועה הקיבוצית שרובה נטע בפריפריה. נראה כי כיום נוצרה הזדמנות ליצירת חיבורים עם אותם קהלים ולהקים גשר לפיתוח קשרים עמם כדי להפכם לבעלי ברית. במחאה צומחים כוחות רבים שמחפשים קשרים כאלה וחשוב להגיע אליהם כדי לחזק ולהרחיב את הבסיס עליו נשען המאבק הנוכחי.

הגיעה העת למצב את התנועה כמובילת דרך ערכית בתוך מטה המחאה, כדי להביא אותה ואת ערכיה למדינה שתתהווה כאן לאחר שהשלטון הנוכחי יקרוס. לפנינו עוד דרך ארוכה ללכת בה.

הצעדה לנחשון. מסע של יחד גדול (הצילום מאתר התנועה הקיבוצית)