פעם נשאלתי איך זה להיות מזכיר בקיבוץ. עניתי שהמזכיר בקיבוץ הוא קצת כמו הכבד של השיכור. השיכור נהנה והוא סובל

הייתי מזכיר בקיבוץ כפר הנשיא במשך שתי קדנציות רצופות בתחילת שנות התשעים. זאת הייתה תקופת מעבר מלאת חרדות בין הקיבוץ הישן, שהיה כל מה שחלמנו שיהיה, יחד עם כל הדברים הגרועים שהכיל בתוכו, לבין הקיבוץ המתחדש שאיש לא ידע עדיין כיצד ייראו פניו בעתיד.

ואם כבר נזכרים, אז האמת היא שהפעם הראשונה שהתגייסתי למשרה ציבורית בכפר הנשיא, התרחשה בסוף שנות השבעים, כאשר ישראל אבידור שכנע אותי להיות רכז תרבות ומזמין סרטים. לקחתי את התפקיד ברצינות רבה וראיתי עצמי מגויס להעלאת רמת הסרטים בכפר הנשיא מקומדיות בריטיות חביבות לסרטי איכות מכל העולם. אחד הסרטים הראשונים שהזמנתי היה "חמסין". סרט ישראלי דובר עברית של הבמאי דני וקסמן, שעסק ביחסים בין יהודים לערבים במדינת ישראל של שנות ה-80.

בסוף הגלגל הראשון נותרנו לבד בחדר האוכל ארווין המקרין אני ושני מתנדבים שבסוף הסרט באו ואמרו לי שהסרט האיטלקי היה מצוין. אבל ג'אק נורטון ניגש אלי למחרת בארוחת בוקר ובחביבות הציע לי לא להזמין יותר סרטים ב"שפה זרה" לכפר הנשיא. "אצלנו זה לא ילך" הוסיף טפח על שכמי בידידות והתרחק מחייך לעבר הנגרייה. זה היה שיעור חשוב בתרבות של המקום הזה, שבמבט מבחוץ ניראה כמו שילוב בלתי אפשרי בין "קאפ אוף טי בחלב" בשעה ארבע אחר הצהריים למוסי המאירי, הַסַּפָּר מגולדרס גרין, השועט ושואג "אל יבנה הגלילה" בלילה בחדר האוכל של כפר הנשיא.

פעם שאלו אותי בסדנה באפעל איך זה להיות מזכיר בקיבוץ. ואני עניתי שהמזכיר בקיבוץ הוא קצת כמו הכבד של השיכור. השיכור נהנה והוא סובל. אם תשאלו אותי מה אני לוקח איתי מהתקופה ההיא, אז בתקופת היותי מזכיר לקחתי על עצמי להספיד חברים שהלכו לעולמם במשמרת שלי. מנהג שהמשכתי לעשותו גם במשך תקופה ארוכה לאחר ששתי הקדנציות הסתיימו להן כך או אחרת בסופו של דבר.

 יש הרבה יומרה בניסיון לסכם חיים של אדם בכמה משפטים בנקודת הסיום. יחד עם זאת מתברר שלפעמים ניתן לראות את האדם רגע לפני שהוא נטמן באדמה באופן צלול ביותר. אחר כך פרסמתי את ההספדים/שירים בספר שנקרא "המקום ינחם" שראה אור בהוצאת המדרשה באורנים.

מכל ההספדים שכתבתי בחרתי להביא את ההספד של קלמן כהספד מייצג של כולם. מעבר לכך אני יכול לומר שאני זוכר את תקופת המזכירות ההיא כתקופה קשה והכרחית מאוד בתהליך ההתבגרות וההשתלבות שלי במקום הזה שבחרתי לחיות בו אי שם בתחילת שנות השבעים.

אוֹרֵחַ לֹא קָרוּא
(לקלמן לחוביץ ילד פרטיזנים ולחבריו הנשרפים אש)

כָּל חַיָּיו הָיָה קַלְמַן דֶּלֶת נְעוּלָה
שֶׁאִיש מֵאִתָּנוּ לֹא הֵעֵז לִפְתֹחַ.
בְּמוֹתוֹ הָפַךְ לְחִידָה שֶלֹּא
תִּפָּתֵר עוֹד לְעוֹלָם.

קַלְמַן הִסְתּוֹבֵב בְּמִשְׁעוֹלֵי חַיֵּינוּ בְּתִמָּהוֹן
גָּדוֹל, מְנַסֶּה לְהֵאָחֵז בְּיֵאוּש בַּחַיִּים
שֶׁלֹּא חָפְצוּ בּוֹ, לִבְנוֹת בַּיִת שֶׁקִירוֹתָיו
יִתְקַלְּפוּ בִּרְבוֹת הַיָּמִים, מִתְאַמֵּץ לְהִדָּחֵק
לְמַעְגַּל הַחַיִּים וְהַזְּמָן, אוֹרֵח לֹא קָרוּא
בְּעֵדָה שֶׁתְּמַהֵר לִשְׁכּוֹחַ אוֹתוֹ בְּבוֹא הַיּוֹם.

וְהַיּוֹם הַזֶּה בָּא. הַיּוֹם אֲנַחְנוּ קוֹבְרִים קַלְמַן אוֹתְךָ
וְאֶת חִידָתְךָ בָּאֲדָמָה שֶׁכְּמוֹ הֵקִיאָה אוֹתְךָ מִתּוֹכָהּ.
וְכָךְ תִּשָּׁכַח מִזִּכְרוֹנֵנוּ לָעַד-
דֶּלֶת אַחַת נְעוּלָה שֶׁלעוֹלָם
לֹא נְנַסֶּה עוֹד לִפְתֹחַ.
מִי יִתֵּן וְנַפְשְׁךָ הָעֲרִירִית
תִּמְצָא מְנוּחָה סוֹף סוֹף

עַכְשָׁו שֶׁהָלַכְתָּ מֵאִתָּנוּ
יְהִי זִכְרָם שֶׁל חַיֵּיךָ הַהוֹלְכִים
וְנִמְחָקִים מִזִּכְרוֹנֵנוּ בָּרוּךְ.

"הזורע'' שמן על דיקט. אני חושב שציירתי אותו אי אז בתקופת היותי מזכיר