אני מודה לאלוהיי השינויים בקיבוצים שעוד לפני שנעשיתי אמא כבר שינו את שיטת החינוך, כי יש מצב שאם זה היה תלוי בי – הייתי ממשיכה מתוך אינרציה לחנך בחינוך משותף

 

הבת שלי, כפרה עליה כבר בת 17, שוב עוזבת אותי וטסה השבוע לחו"ל והפעם ל-11 ימים. שוב, כי לפני שבועיים יצאה לשלושה ימים לרפסודיה, בשבוע שעבר יצאה לארבעה ימים לקייטנה באילת (אליפז, תודה על האירוח!), והשבוע, כאמור – שמה פניה לגרמניה, מכל המקומות בעולם, עם משלחת בני תשחורת חמודים מביה"ס.

 

לפניי 11 ימים של חופש מוחלט מ"אמא, מה יש לאכול?", "אמא, תעשי לי טובה ותביאי לי..", "אמאאאא, את מעצבנתתתת!", "אמא, בואי ניסע.. בואי נעשה.. בואי נצא.. צריך לקנות.. מה, עוד לא עשית כביסה?.."...
חופש! רק אני והספה שלי, והזמן שלי, והקפה שלי, והרצונות שלי, והשקט שלי.

 

אז למה אני מתגעגעת אליה ולכל "זה", אפילו עוד לפני שהיא נסעה?

 

אני כמובן תוצר של החינוך המשותף. יחד עם זאת, אין בליבי על אף אחד, בטח לא על ההורים שלי, גם לא על המחנכים והמטפלות שלי, אני לא פגועת החינוך המשותף, אני לא פוסט-טראומתית ולא הווה-טראומטית. כל הדפיקויות שיש לי, ויש!!, הן תוצר של חיים שלמים, ואם לא היו הדפיקויות האלו – היו מן הסתם דפיקויות אחרות, והכל טוב.

 

ויותר מזה – בעיניים של ילדה, מגיל 3 שבועות ועד גיל 18 – אהבתי את החינוך המשותף, יש לי חוויות וזיכרונות שאני נזכרת בהם בחיוך ובאהבה, באמת שלא זכורים לי טראומות או קשיים יוצאי דופן, וכמובן שזה כל מה שהכרתי.

 

בשנותיה האחרונות של אמי, ואני כבר "ילדה גדולה", דברתי איתה לא פעם על החינוך המשותף. "אני לא כועסת ולא מתחשבנת ואין לי בעיה עם הדרך בה גדלתי" הייתי אומרת לה, "אני רק רוצה להבין אם את באמת-באמת חושבת שהחינוך המשותף הוא כזה "גליק" גדול" (ככה היו אומרים אצלנו..). ואמא שלי (וואיי כמה אני מתגעגעת אליה! השבוע נציין 15 שנים לאיינותה) סירבה בכל תוקף להודות בזה ש-וואלה, זה לא ממש הגיוני.

 

תמיד חזרה ואמרה כמה שָֹמְחָה שהיא לא צריכה להתווכח איתי/אתנו על צחצוח שיניים, על להיכנס למקלחת, על תלכי כבר לישון...

 

כן, אמא שלי לא שמעה את "אמא מה יש לאכול?" או את "אמא צריך לקנות" ובוודאי שלא את "למה לא עשית כביסה?" (אבל את "אמאאאא, את מעצבנתתתת!" שמעה הרבה! יש עניינים שגם לחינוך המשותף לא הייתה עליהם תשובה...), והיא עפה על זה! ולא הייתה מוכנה להודות.       
היא, שגדלה אגב בלינה משפחתית (סיפור בפני עצמו), ראתה כמעט רק את החיוב בחינוך המשותף, שבו ההורים והילדים בונים את הקשר רק סביב הדברים "הגדולים" וה"חשובים" ולא מתקשקשים על צחצוח שיניים וקימת בוקר.

 

אני מודה לאלוהיי השינויים בקיבוצים שעוד לפני שנעשיתי אמא כבר שינו את שיטת החינוך, כי יש מצב שאם זה היה תלוי בי – הייתי ממשיכה מתוך אינרציה לחנך בחינוך משותף.

 

אבל משנעשה השינוי, לא הייתי מוותרת על שום ויכוח וריב עם בתי, בין אם זה על הקושי לקום בבוקר, או אורך המקלחת, או הבגדים שמפוזרים בכל הבית, או על המקרר המלא או הריק... כי יחד עם זה גם מגיע החיבוק באמצע הלילה לפני שהולכות לישון, או העמידה המשותפת במטבח להכין משהו טעים, או ההיכרות עם ההרגלים הכי קטנים והכאילו לא חשובים שלה, וזה שהיא מעירה אותי בלילה כשהיא חוזרת מבילוי ויש לי הזדמנות נוספת לראות ולהרגיש אותה, ועוד המון דברים "קטנים", אבל כל כך חשובים..

 

ובגלל כל אלה אני מתגעגעת אליה, ולכל "זה", אפילו עוד לפני שהיא נסעה.

 

ותודה לבת שלי הנהדרת, קודם כל על היותה! וגם – על שנתנה לי את הרעיון לטור הזה.

 

 

אני מתגעגעת לבתי עוד לפני שהיא נסעה (צילום: יובל גבזו)