ותיחצה הארץ לשניים | לילך רון
"נכבה את השלטר על ישראל/ ובא לציון המוּכֶּרת גואל/ ולפיכך נתכנסנו בתשעה באב/ כדי ללחוץ על הכפתור האדום ע-כ-ש-י-ו!"
בקצה לילה לבן
עִם סערה במִשְׁכָּן
סר שַׂר הכלום
זועף והלוּם
אל חדרו המוּכר
של השַׂר שום-דבר.
"סלח לי, כבודך,
אני על סף רתיחה,"
השַׂר כלום קצף,
"מעכשיו – אין מצב
לדרכים חסומות,
לחולצות אדומות,
לטייסים מקורקעים,
לאנרכית רופאים,
לאקדמאים שובתים,
לפרשני משפטים.
מעכשיו, ידידי –
וזאת ידיעה בלעדית,
שנשלחתי להגיד
לבעלי התפקיד –
מעכשיו כל מפגין,
כל שובת, כל נתין
שמעז להפר
את צו החצר –
ייקטף ממקומו
ויוּגלה מעמו!"
"על הגליה מדוּבר?"
השַׂר שום-דבר
הרים גבה תורנית
על אודות התוכנית.
"הגליה לאלתר!
כבוד השַׂר שום-דבר,"
חידד שַׂר הכלום
סמוק וזעום,
"ראש השַׂרים מתעקש
להגביר את האש
לקראת מה שקבע
כמועד החרבה."
"להגלות לניכר?"
היסס שום-דבר,
"מיליונים בלי קרב
בתשעה באב?
נדמה לי, אדוני,
שזה קצת יומרני."
"תסלח לי, כבוד השַׂר,
אתה לא מבין דבר,"
השַׂר כלום הרעים,
"יהיה קצת לא נעים –
אבל זו מלחמת אין-ברירה
לשלום
המטרה!"
"כלומר – לשלום הצלתו
של ראש רוממותו?"
"ששש... אתה לא חייב ממש
לנקוב בשם המפורש,"
השתיק כלום את עמיתו,
"והרי ברור ששלום ביתו
הוא גם שלום כיסאך, ידידי,
ורק להזכירך: הם שכחו להיות יהודים!
כל היום רק 'חירוּת' ו'שוויון' –
שכחו מה זה כוח עליון!
שכחו שעַם הנצח חי על החֶרֶב
ומַכֶּה באויבו מבוקר עד ערב.
ובמקום כספים, כבוד וכוח –
הם סוגדים לאלוהי המוח,
ולאלילי היושרה הם שרים הַלֵּל –
ואני שואל אותך: אלה ישראל?
באמת, תגיד לי, כבוד השַׂר,
אתה לא רואה שזה נגמר?"
"האמת?..." שום-דבר נשך שפתיים,
"חשבתי שיש לנו עוד יום-יומיים.
אבל אז ראיתי אותם קמים והולכים,
עולים לירושלים – מאות-אלפי אזרחים
מסתחבקים זה לזה – כאילו אחים
ומנופפים בדגלים, וקוראים במגילה –
מה זה, תגיד לי, אם לא מוּגלה?!
חותמים על סירוב תוך כדי צעדה –
זוועת אלוהים, אבל זוהי עובדה.
אז... כן... אני מבין שזאת השעה
להפעיל את תוכנית ההכרעה."
שני השַׂרים לחצו ידיים ד"ר סוס, המלך צב-צב
כשלחדר התפרצה שַׂרת היאללה-כפיים:
"מכובדיי, השַׂר לעיקום המאזניים
קורא לשיחה בעשר עיניים!"
השַׂרה הנמרצת ושני השַׂרים
צעדו בפרוזדור בצעדים מהירים
וכשנכנסו לחדרו של מעקֵּם המאזניים,
שנכח בו גם השַׂר ללא-באת-לי-טוב-בעיניים,
הם מצאו ארוחה ערוכה על שולחן
ומעליה תלויה מַפָּת מבצע החורבן.
השַׂר כלום שלח את ידו לצלחת,
השַׂר שום-דבר רעד קצת מפחד,
שַׂרת היאללה-כפיים התמוגגה מנחת,
ואז הם ראו את הדלת נפתחת
ובה – תחת אבטחה נכבדה וכבדה –
הופיעו ראש השַׂרים וכבוֹדה,
והשניים הכריזו בדואט צורמני:
"שיאכלו עוגות – הממלכה זה אני!
ומאחר שהאויב הגיע עד כאן
וצר כעת בהמוניו על המִשְׁכָּן –
והיות שאינו מבין את שפת המלוכה
ומורד בכל עוזו בהפיכה,
ומפורר ת'צבא, ומשבית את המשק,
ומוציא לאמריקאים את האוויר מהחשק –
למולו ומול שופטיו מתנפנף הסדין,
ולנו נותר רק נשק יום הדין.
נביא חורבן שלא כתוב בתורה –
הרס יצירתי של אין-ברירה;
נכבה את השלטר על ישראל
ובא לציון המוּכֶּרת גואל.
ולפיכך נתכנסנו בתשעה באב –
כדי ללחוץ על הכפתור האדום ע-כ-ש-י-ו!"
***
תיחצה הארץ לשניים...
ויעברו שנה-שנתיים
והיונה – עם עלה בין השיניים –
חזרה רטובה מזיעה, דם ומים
ובפיה מֶסֶר ממלכוּת מלך-הבִּיצה
אל שכנתה המשגשגת החופשייה בארצה:
"הצילו את ממלכתנו, בבקשה!
חלצו אותנו מבוץ הבושה!
בקיצור, שכנים שלנו, חופשיים ופורחים –
בואו נחזור להיות כולנו אחים!
כל ההגליה הזאת הייתה בטעות!
נשיר אפילו את שיר הרֵעוּת
וניתן כתף, ונציית לחוק,
ונפסיק לעשות ממנו צחוק –
רק בבקשה מכם, אחים משכבר,
קבלו אותנו למדינתכם לאלתר!"
ולמטה-למטה, בקצה הנייר,
התנוססה חתימתו של הנתין שום-דבר
ולידה חתימת המלך הרם
ולידה המילים: "ראש-שָׂרים ללא עַם
(וכבר ללא כתר, ככל האדם) –
מחפש מדינה למטרות רציניות
(עדיפוּת ליפות, חכמות וציוניות).
כל הכבוד!
כל הכבוד ליצירתיות! למיחזור מוצלח ומלא דמיון! ייחשב כהיסטוריה ולא כפזמון!!