"אתה מבין" לחש וינקה, "הייתי צריך למסור את הכסף לגזבר, אבל יצרי השיאני. לא עשיתי בכסף כלום. אחר כך התחרטתי אבל התביישתי ולא יכולתי לחזור בי"

 

כשהייתי ילד היה משה וינר מזכיר הקיבוץ. בעצם הוא היה המזכיר גם כשהייתי נער. וינקה, כך קראו לו החברים, היה "המזכיר הנצחי" של הקיבוץ בשנותיו הראשונות. דמות מופת. מנהיג. בעל דוגמה אישית. ישר כסרגל. צנוע. אף שהיה בעל יכולות וקשרים מיוחדים בכל מסדרונות השלטון, מעולם לא עשה דבר לביתו. בשנים בהן לא שימש כמזכיר או בתפקיד ציבורי אחר, חזר תמיד לעבודת כפיים. לענף האהוב עליו. הלול. חרוץ היה מאין כמוהו. ממש כמו התרנגולות שלו, היה משכים לקריאת הגבר עם שחר, וחדל עמלו רק עם שקיעת החמה.

 

הציניקנים – תמיד יימצאו גם כאלו – אמרו שוינקה מקדיש את חייו לקהילה ולעבודה משום שאין לו שום דבר אחר בחיים. ואכן, וינקה היה כל ימיו ערירי. הוא לא התחתן מעולם.

 

כאשר התמניתי אני להיות מזכיר הקיבוץ, או מה שקרוי היום מנהל קהילה, כבר היה וינקה בן למעלה מתשעים שנה. בני דורו ואף צעירים ממנו כבר הלכו לעולמם או התגוררו בבית האבות שלנו. וינקה היה עדיין צלול. למעט מנקה שהקציבה לו ועדת הקשישים ומלווה בנסיעותיו לקופת החולים, היה וינקה עצמאי.

 

אבל כשלושה חודשים לאחר כניסתי לתפקיד, נפל וינקה בביתו. הנפילה גרמה לירידה חדה בכושרו והוא נאלץ להיעתר להפצרותיה של מרכזת הבריאות ולעבור לבית הסיעודי.

 

באותו שבוע ניגשה אליי מנהלת הבית ואמרה שוינקה מבקש לדבר איתי. התפלאתי. מעולם לא החלפתי עם וינקה מילה, לבד מברכת שלום על המדרכה. הסקתי שיש כאן כנראה איזה "עניין מזכירותי".

 

הלכתי לבית הסיעוד. וינקה ישב על הכורסא. הוא הניח את העיתון על המיטה ובירך אותי לשלום. התיישבתי על הכיסא מולו.

"אני מתנצל על שאני מטריח אותך" חייך וינקה.

"בשום אופן לא" הזדרזתי להשיב.

"אני נזקק לעזרתך בעניין מאוד אישי ודיסקרטי". הוא השתהה מעט, כאילו על-מנת לקבל את הסכמתי. הייתי נבוך וסקרן. שתקתי. "בשבוע הבא מפנים את חדרי" המשיך וינקה, "הייתי רוצה שתיקח משם משהו לפני שיבואו האנשים. זה מונח במגירה התחתונה, בשידה שליד מיטתי. מעטפה חומה לא גדולה. אני מבקש שתביאה לכאן".

"עכשיו"? שאלתי.

"אהיה אסיר תודה" אמר וינקה.

 

אז הלכתי לחדרו של וינקה. בדחילו נכנסתי לחדר השינה. המעטפה הייתה במקום. לא פתחתי. חזרתי. וינקה חיכה לי. מסרתי לו את המעטפה והוא הודה לי שוב. הוא שלף מהמעטפה נייר מצהיב. פתח את קיפוליו והושיטו לי. זו הייתה תעודה הוקרה מעוטרת מטעם מועצת הלול המכתירה את החבר משה וינר כלולן המצטיין לשנת תשכ"ה 1965. קראתי פעמיים את הכתוב ועדיין לא הבנתי שום דבר.

 

"יש שם עוד משהו" אמר וינקה והצביע על המעטפה שהייתה מונחת על המיטה. הבנתי שהוא רוצה שאני אוציא את המשהו הזה. הרחקתי את שפתיה הצרות של המעטפה זו מזו. אל כף ידי נשפכו כמה פיסות נייר צבעוני. במבט שני הבחנתי שאלה הם שטרות ישנים של מאה לירות ישראליות. כאלה שכבר מזמן פסו מן הארץ.

"אלף וחמש-מאות לירות" לחש וינקה, "הפרס שקיבלתי כלולן מצטיין". אחזתי בשטרות. ניסיתי לנחש מה רוצה הקשיש ממני.

 

"אתה מבין" לחש וינקה, "אני הייתי צריך למסור את הכסף לגזבר, אבל יצרי השיאני. זה היה אז הרבה כסף. לא עשיתי בו שום דבר. אחר כך התחרטתי אבל התביישתי, כבר לא יכולתי לחזור בי. זו הייתה גניבה מהציבור שרבצה על מצפוני כל השנים. לכן גם לא הסכמתי עוד ליטול על עצמי תפקידים ציבוריים. עכשיו, כשאני עומד בקצה דרכי, חשוב לי מאוד להחזיר את הכסף לקהילה, שאתה הוא היום נציגה המוסמך. אתה בוודאי יכול להבין זאת".

"כמובן" פלטתי במהירות, והאמת – לא הבנתי שום דבר.

 

שום דבר בחיים זולת עבודה (איור: דן גלברט, מתוך "פנימי בהחלט")