שלושה רגעים מכוננים היו בחצי השנה האחרונה, ששת חודשי המהפכה המשטרית.

הראשון היה בארבעה בינואר, כאשר שר המשפטים, הפירומן הקנאי יריב לוין, עלה לשידור, ובלי שום דיון מקדים בממשלה או בסיעת הליכוד, הציג את חוקי המהפכה המשטרית הרדיקלית, המשנה ללא היכר את מבנה המשטר שבנינו ב-75 שנות המדינה. הוא אף הציג זאת כפעימה הראשונה מתוך ארבע, כלומר אחרי שתבוטל הביקורת השיפוטית על הממשלה והכנסת, נקבל את המנות העיקריות, שבינתיים מוטב להסתיר אותן. אכן, יש צדק בביקורת על בית המשפט העליון, אבל מיגרנה לא מרפאים באמצעות עריפת ראש. והמהפכה המשטרית היא עריפת הראש של הרשות השופטת בישראל.

במקביל, העלו ח"כים מהכנופייה הכהניסטית, מהקיצוניות הדתית וממפלגת הטרלול הרגרסיבי – נועם, צונמי של הצעות חוק קיצוניות, הזויות, שאמנם אינן קשורות למהפכה המשטרית, אינן חלק ממנה ורובן הגדול כלל לא תגענה לדיון והצבעה, אך מבחינת התחושה הציבורית, הכל יחד היה מתקפה קשה וממוקדת של ממשלת הדי-9 על המדינה היהודית הדמוקרטית שלנו.

***

כל הגל העכור הזה התבסס על אופוריה יהירה של ניצחון; על היבריס של מנצחים. יש לנו 64 מנדטים, הפעם אנחנו מלא-מלא-מלא בלי מבוגר אחראי (שהוא גם השעיר לעזאזל), עכשיו אנחנו לוקחים את כל הקופה, כאילו קיבלנו 120 מנדטים. עכשיו נסתער, נרמוס, נדרוס, אף אחד לא יעצור אותנו, כי אנחנו הרוב. עולם ישן עדי היסוד נחרימה. לא כלום אתמול – מחר הכל. והכל בשם ה... שמרנות. רבולוציה "שמרנית" רדיקלית.

כוח נענה בכוח. המתקפה הכוחנית הזאת הוציאה את המוני בית ישראל לרחובות. מאות אלפי אזרחים ישראלים, חמושים בדגלי הלאום, יצאו שבוע אחרי שבוע בהמוניהם, בכל רחבי הארץ, להפגין את התנגדותם הנחרצת למהפכה. הממשלה לא ידעה מאיפה זה בה לא.

לצד ההתנגדות המרשימה הזאת, המחאה הלכה גם לכיוונים שליליים, מזיקים – איומים במרי אזרחי, הוצאת כספים מהמדינה, חסימת כבישים והחמור מכל, והמסוכן מכל – סרבנות.

וההתנגדות הזאת הצליחה. היא זכתה בניצחון גדול שהביא לרגע המכונן השני – ה-26 במרץ.

ראש הממשלה פיטר את שר הביטחון גלנט, שהתריע מפני הפגיעה המיידית בביטחון שצפויה אם המהפכה תימשך וקרא לעצור את החקיקה. ההודעה הזאת הוציאה מאות אלפי אזרחים, בכל רחבי הארץ, באופן ספונטני למחאה קשה. ההסתדרות השביתה את המשק. ראש הממשלה התקפל, ביטל את הפיטורין של גלנט והשהה את החקיקה. הזירה עברה להידברות בבית הנשיא.

היה זה ניצחון אדיר של המחאה. אלא שהמחאה לא ידעה מה עושים עם הניצחון. היא לא היטיבה למנף אותו כדי להביא להישגים אמתיים – המרת המהפכה המשטרית ברפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, שתתקן את הטעון תיקון במערכת, והיא בהחלט דורשת תיקון, תוך שמירה על ערכיה היהודים הדמוקרטיים של המדינה, על עצמאות בית המשפט ועל הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים.

מאותו רגע, נתקפה המחאה אותה אופוריה של ניצחון, אותו היבריס של מנצחים. במקום לגלות נדיבות של מנצחים, במקום להושיט יד ליריב שנפל לקרשים, היא ביקשה להכניע, להביס, להשפיל. היא לא עצרה לרגע את המחאה. היא שברה קודים לאומיים קדושים כמו טקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל (ובכך חיקתה את המעשים הנלוזים של הביביריונים שנה קודם לכן), היא התנגדה בתוקף לכל פשרה, לכל הידברות, הציגה את הרצוג שדחף להידברות ולפשרה ואת לפיד וגנץ שניהלו את ההידברות כצ'מברליינים, כאילו היריב הוא אויב, ולא סתם אויב, הרי שלום עושים עם אויבים, לא? אלא הוא היטלר, ואתו אין הידברות. כל פשרה הוצגה כ"רקובה" וכפסולה, כפשרה על הדיקטטורה.

 מפגינים (אתמול) בבית השיטה. המחאה לא מינפה את ניצחונה (צילום: דוד עינב)

***

הגל הזה הקשה את לב הקואליציה. יריב ורוטמן הפירומנים הקנאים, התאוששו. הם חיכו, שוחרי טרף, לטעות, למעידה שתפיל את ההידברות שהייתה להם לזרא, כדי לשוב ולהסתער עם הדי-9. את המתנה הזאת הם קיבלו על מגש של כסף מלפיד וגנץ. לפיד וגנץ באמת ובתמים חתרו לפשרה, אך הם לא גילו מנהיגות ונחישות ונכנעו ללחץ של הבייס ולאיומים של אהוד ברק, הפירומן הקנאי לא פחות מלוין. ובצעד נמהר, האיוולת של השנה, החליטו "להשהות" את השיחות עד שיבחר נציג הקואליציה לוועדה למינוי שופטים. הרי היה ברור שהוא יבחר בתוך חודש. אפשר היה לאיים שאם בתוך חודש הוא לא יבחר – אז השיחות יושהו. הטעות החמורה הזאת הייתה האות להסתערות המחודשת של לוין ורוטמן.

הם קפצו על ההזדמנות כמוצאי שלל רב ואצו רצו בכל הכוח להוביל בחקיקת בזק את חוק השחיתות, המכונה "צמצום עילת הסבירות". המחאה קמה על הרגליים והשיבה פייט קשה. קשה מדי. לצד פעולות נפלאות כמו המצעד ההמוני, ההולך וגדל, בדרך לירושלים, הם השליכו את עיקר יהבם על סרבנות המונית, עד סכנה של פירוק צה"ל. זה לא עזר. הפעם הנחישות של לוין לצד הרפיסות וחוסר המנהיגות של נתניהו, הביאו להם ניצחון. קבלת חוק השחיתות, ב-24 ביולי, היא הרגע המכונן השלישי.

לוין ורוטמן סרבו לכל פשרה ולו קלה שבקלים, לא ראו בעיניים, כאילו אין מחר. אחריהם המבול. הם רצו בכל הכוח, כמי שלא אכפת להם שהפעולה שלהם מביאה את מדינת ישראל למשבר הקיומי החמור בתולדותיה, מחריבה את החברה, הורסת את הכלכלה, מפרקת את צה"ל, פוגעת בביטחון, פוגעת ביחסים עם ארה"ב וביחסי החוץ של ישראל. העיקר – לנצח, להביס, להכניע, להשפיל, להראות להם מי בעל הבית. ושוב הם באופוריה של ניצחון; של הסיפוק החולני מכך שהכניעו.

***

ומה עכשיו? מה עכשיו, אחרי שהכנסת קיבלה את חוק השחיתות? מה עכשיו, אחרי שממשלת הדי-9 המופרעת ממשיכה לדהור ולהוביל את מדינת ישראל לאסון?

גם עכשיו אנו ניצבים בפני פרשת דרכים היסטורית, גורלית.

אפשרות אחת היא שממשלת הדי-9 תמשיך לדרוס ולרמוס ולקדם את המהפכה המשטרית במלוא עוזה, ומולה המחאה תמשיך להבעיר את המדינה ולפרק את צה"ל. אלה ואלה ימשיכו לדהור מכאן ומכאן בפול גז, עד שכולנו נתרסק בתאונת דרכים קטלנית.

אפשרות שניה, היחידה שיכולה למנוע את האסון, היא לשבת ולהידבר, הפעם בכנות ובאומץ, בלי מורא מהבייס הקיצוני ומהפירומנים שורפי האסמים, כדי ליצור יחד רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה. וההידברות הזאת תכלול גם את סוגיית הסבירות, והרפורמה תתקן את הקלקול המושחת שנעשה בכנסת.

כן, גם היום, דווקא היום, חיונית כל כך ממשלת חירום לאומית, של הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי, בלי הכנופייה הכהניסטית, בלי הסמוטריצ'ים הקנאים הלאומנים, בלי שעוכר המשפט יהיה שר המשפטים ובלי שעוכר התקשורת יהיה שר התקשורת.

כי האלטרנטיבה היא הרס וחורבן.

די, כולכם ניצחתם מספיק. הפסיקו לנצח כל כך.

בפרפרזה על שירו של יהודה עמיחי:

במקום שבו אנו מנצחים

תישאר רק אדמה חרוכה.