ההחרפה של המחלוקות סביב ההפיכה המשטרית מגלות פערים ושסעים אדירים בין הצדדים. נדמה לי שהתנועות האדירות מעל ומתחת פני השטח, יביאו להתנגשות בלתי נמנעת

 

(נכתב השבוע, לפני ההצבעה השנייה והשלישית על צמצום עילת הסבירות)

כבר כמעט שמונה חודשים, מאז ששבתי לעמק, אני נוסעת עם אבי להפגנות בצומת צמח. בשבת האחרונה היה מצב רוחי מהורהר ודאוג באופן מיוחד - ההתמשכות ואף ההחרפה של המחלוקות סביב ההפיכה המשטרית מגלות פערים ושסעים אדירים בין הצדדים ומחריפה את צעדיהם ואיני רואה באופק ברית אפשרית בין הבתרים, להיפך - נדמה לי שהתנועות האדירות מעל ומתחת פני השטח יביאו להתנגשות בלתי נמנעת - ומה יהיו תוצאותיה? אין יודע.

 

בצד הזדהותי החד משמעית עם ההתקוממות, גם אם לא תמיד אני מסכימה עם כל צעד, עולות ומנקרות בי שאלות טורדניות: האם לפעול באותה עוצמה בכל מחיר, גם אם התוצאה הנראית לעין היא חורבן? האם החרפת ההתנהלות של הצדדים היא תמיד פרי שיקולים וחשיבה ענייניים או במידה רבה פרי אינרציה? איזה חורבן עדיף - כתוצאה מכניעה להפיכה, או כתוצאה ממלחמת אחים? האם יש אפשרות אחרת? האם למרות כל מה שנעשה או לא נעשה נוכרע בסוף בידי כוחות גחמניים של מנהיגים בכלל ושל השלטון בפרט?

***

שרויה במחשבות האלה נסעתי עם אבי ללא מסקנה חד משמעית מלבד ההבנה שאוסיף לפעול ולבוא להפגנות. דברים שקראתי במוסף הארץ (ראו בציטוט לפני השיר שלמטה) גם הם הדהדו בי - איזה מין עיתוי, חשבתי, לעבור לפה, לתכנן עתיד כאן, ובעצם בכל מקום אחר בארץ? מצב רוחי נעכר עוד בשל דאגה לבתי הרגישה שמתקשה לאחרונה לשהות זמן ארוך בלעדיי, בעיקר משעות הערב ואילך, ומחשבות על הפרטי המתנגש בכללי ועוד ביתר שאת בעתות חירום הכבידו עליי.

 

מתוך הלך הרוח הזה הבטתי במטעי הבננות שבדרך, על אשכולותיהם עטויי הגלימות התכולות - סמל רב שנים בשבילי של שער הגולן ועמק הירדן. ולרגע נמצאה לי נחמת החיבור העמוקה רבת השייכות של אדם אל תבנית נוף מולדתו ואולי גם תשובה, חלקית לפחות.

״אתם כמו הצלבנים, סופכם להסתלק מפלסטינה. זה רק עניין של זמן.״

(פרופ׳ ראשיד חאלידי לאניטה שפירא״, מתוך הארץ, 14.7.23)

 

חצי שעה מכאן

במרחק אלף שנה כמעט

סמוך לקרני חיטין

אביר צלבני וסוסו

נושמים נשימות אחרונות.

*

שמש יולי לוהטת.

שיחי הבננות בדרך,

עוטים גלימתם התכולה

*

שוועת בדידותך נוקבת לבי

סירנה שלי בוכייה

האוכל לעוזבך הערב

לאחוז בדגל מול

פני העתיד הרועד

האחוז בלהת תעתוע?

ומה עתידך?

 

מפגינים בעמק יזרעאל. תחושת השייכות לנוף מנחמת (צילום: דוד עינב)