הזיכרון הוא כל מה שאתה.  גם בחייך, גם במותך, גם ברגע שביניהם. עוצמת מותו הקרב ובא של משה, היא המקנה חיים לדורות הבאים הפרושים תחתיו

 

{ו} יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה: {ז} פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: {ח} רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם: {ט} וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם: {י} יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: {יא} יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם.

פָּרָשַׁת דְבָרִים היא פרשת השבוע הראשונה בספר דברים. פתיחתה בתחילת הספר (א', א') וסיומה, לפי החלוקה לפרקים, בפרק ג', פסוק כ"ב. את פרשת דברים קוראים תמיד בשבת שלפני תשעה באב, ועל שם ההפטרה (ישעיהו, א') שבת זו נקראת "שבת חזון".

***

מפרשה זו ועד סוף ספר דברים, מדבר משה עם בני ישראל על הדרך שעשו במדבר ועל האתגרים הצפויים להם בכניסה לארץ. דברים אלו נאמרים בערבות מואב, תחנתם האחרונה במדבר. הדברים הם דברי סיכום, תוכחה וצוואה.

 

אברהם בורג משווה בין ראשיתו של משה, בשמות פרק ד', פסוק י': "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי", לבין סופו של האיש, שכולו נאום אחד גדול שלו. משה ממלא תפקיד של מתרגם משפת האלוהים לשפתם של בני אדם.

 

לדברי הרבה גלית אורן מורן (רבה חילונית) ספר דברים הוא מעין היסטוריוגרפיה, המיוחסת למשה, אשר ראוי לבחון אלו דברים נכתבו בה, אלו הושמטו, האם יש הצלבות למקורות אחרים בתוך התורה, או מחוץ לה. על פסוק ח': רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם היא כותבת: לרשת את הארץ משמעו לא רק לרשת אדמה. זו אחריות על התרבות, על חיי האדם והחי, הצומח והדומם: האם אנחנו כיחידים וכחברה מגלים מספיק אחריות.

 

ענת דור (סופרת, מאמנת) רואה חשיבות בכך שמשה בנאום הפרדה שלו מהעם, מזכיר להם את ההיסטוריה ואת כל המכשולים שעברו. לטעמה - כדי לעורר מוטיבציה ולהכשיר את הלבבות לקראת הקשיים שהם אמורים לחוות בעתיד הקרוב, עם הכניסה לארץ המובטחת.

***

ד"ר צופיה מלר (מרצה וחוקרת בתחום החינוך) מציעה להיזהר מייחוס היסטורי אמין לכתוב בתנ"ך. כך גם פרופ' זאב הרצוג (ארכיאולוג מאוניברסיטת ת"א) מצוטט כאומר דברים נחרצים בנושא :"הממצא הארכיאולוגי סותר בבירור את התמונה המקראית: ערי כנען לא היו מבוצרות וראשן לא היה בשמיים. גבורת הכובשים, מעטים מול רבים, וישועות האל שנלחם לעמו היו שיחזור תיאולוגי, חסר בסיס עובדתי".

 

פרופסור אסא כשר (חתן פרס ישראל לפילוסופיה) כותב על "עשה לך משה": הוא מצביע על כך שלפני כאלף שנים, ואולי מעט יותר, כתב יהודי אחד, חכם וצנוע, מדרש מרתק בשם "ספר דברי הימים של משה רבנו עליו השלום". הוא מצטט ממנו: "ויהי מקץ שנתיים ימים ותביאהו [אחותו, מרים] לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה כי מן המים משיתיהו. ואביו קרא לו חבר כי בעבורו נתחבר עם אשתו [ממנה פרש, לפי המדרש, לאחר גזירת הבנים שגזר פרעה]. ואימו קראה לו יקותיאל כי הניקתהו משדיה. ואחותו קראה לו ירד כי ירדה אחריו אל היאור לראות מה יהא בסופו. ואהרן קרא לו אבי זנוח כי זנח אבי את אמי והשיבה בעבור זה. וקהת זקנו קרא לו אביגדור כי בעבורו גדר אלוהים פרץ בישראל אשר לא הוסיפו המצרים להשליך בנים היאורה. ומניקתו [!] קראה לו אבי סוכו כי אלוהים יצפינהו בסוכה מריב המצריים. וישראל קראו לו שמעיה בן נתנאל כי בימיו ישמע אלוהים את נאקתם."

כל אחד מביט באדם שלפניו מנקודת מבטו שלו, יוצר לעצמו את הדמות שמול עיניו לפי רוחו.

הוא מסכם: משה רבנו ממלא תפקיד בחיי כל אחד מאתנו הקורא בתורה ומעוניין בנאמר בה. לאמיתו של דבר, אין לנו משה רבנו שלנו. כל אחד ומשה רבנו שלו.

***

יהודה נוריאל (עיתונאי) כותב על משפט נפלא של בורחס ב"רקוויאם גרמני" שמזכיר את פתיחת ספר דברים. "מחר אעבור כבר את סף המוות. טבעי הוא, על כן, שאני חושב על אבותיי עתה ...בצורה כלשהי הנני כבר אחד מהם".

 

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְֹרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (א'), פותח הכתוב. מן הקורא נחסכת מילה קורעת לב: "האחרונים". אלה הדברים האחרונים אשר דיבר משה אל כל ישראל. מעמד מכושף באזור הדמדומים הבורחסי. עם ישראל נע מן ההווה אל העתיד בארץ המובטחת – בעוד משה דועך אל העבר, נאסף אל  אבותיו. סצנת סיום, שאין טראגית ממנה.

נאומו של משה היסטורי, מוסרי, ערכי. קריאת הצוואה של זקן השבט. חשבון הנפש שלו ושל האומה כולה. פרט אחר פרט, מעלעל באלבום התמונות המצהיבות של עם ישראל, ונזכר.  ומי מקשיב לזקני השבט על חשבון הנפש שלהם? ומי מאיתנו מביט בכלל, היום יותר מאי פעם, בתמונות העבר שלו, כאשר בכל רגע נולדת אחת רעננה חדשה?

 

והזיכרון, למה בכלל לזכור ולהיזכר? זיכרון מסב כאב, צער, החמצה, אשם, אובדן – גם הידיעה על אובדנך הַקָּרֵב. חיים תחת שמש נצחית צלולה, בעולם מידי, בו כל יום עומד בפני עצמו, בעת ש"ההיסטוריה הגיעה לקצה". הזיכרון הוא כל מה שאתה.  גם בחייך, גם במותך, גם ברגע שביניהם. עוצמת מותו הממשמש ובא של משה, היא המקנה חיים לדורות הבאים הפרושים תחתיו.

הטקסט הפיוטי, ההומניסטי ואמפטי של נוריאל נוגע ללב.

***

דברים שרציתי לומר  מילים: יעקב רוטבליט לחן: יהודה פוליקר (קטע מהשיר)

 

יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁרָצִיתִי לוֹמַר

וְאֵינָם נַעֲנִים לִי

הַמִּילִּים שֶׁבָּחַרְתִּי אֵינָן

הַטּוֹבוֹת מִכֻּלָּן

עֲמֻקִּים מִן הַיָּם הַסּוֹדוֹת

שֶׁאֵינָם מוּבָנִים לִי

שֶׁאוּלַי לֹא אָבִין

לֹא אָבִין לְעוֹלָם.

 

אַךְ בְּכָל הַדְּרָכִים מֵעוֹלָם

לֹא אָבְדָה לִי דַּרְכֵּנוּ

וְגַם אִם לִפְעָמִים

סָעֲרוּ מִסָּבִיב הָרוּחוֹת

וְאָהַבְתִּי אוֹתָךְ וְהָיָה לָנוּ טוֹב

טוֹב עַד גְּדוֹתֵינוּ

וְהָיָה לָנוּ רַע

וְאָהַבְתִּי אוֹתָךְ לֹא פָּחוֹת

 

יעקב רוטבליט כתב על דברים שרצה לומר (משה רבנו אמר גם אמר...), דברי אהבה, ולא דברי תוכחה וצוואה.

 

רמברנדט, משה רבנו –  1659