עד מהרה גורשו כול בני כיתתי מגן הירק. "פייגין הזקן", מנהל הגן, שהתפעל בתחילה מקצב עבודתנו, בדק מקרוב – וחשכו עיניו. מתברר שתלשנו יותר נבטי גזרים מאשר עשבי בר

תמיד אהבתי גזר. אמי סיפרה לי שמיום גמילתי הייתה מחית הגזר המאכל היחיד שהסכמתי להכניס אל פי. בפעוטון הייתי גונב את הגזרים מהארנבות בפינת החי, ובגן הילדים היו המטפלות מכינות – לי במיוחד – קערה של גזר חי עם צימוקים.

כך זה היה, עד שכחלק מהחינוך לעבודה יצאנו לגיוס עישוב ודילול בגן הירק. הערוגות נמתחו עד לאופק ובראשן רעמה ירוקה של נבטי גזר ועשבים שוטים. היה עלינו לתלוש את עשבי הבר ולדלל את נבטי הגזר ברווחים של אצבע אחת. זה נשמע פשוט, אבל לך תבדיל בין נבט של גזר ובין נבטים ירוקים, כמעט זהים, של עשבי הבר, במיוחד כאשר העבודה נעשית בגב כפוף והדם הזורם אל ראשך מציף את עיניך.

כעבור שעה קלה מתחילת הגיוס, בעודי שפוף מעל ערוגתי האינסופית, הגיחה לפתע מעליי דמות גדולה וכהה, ועוד לפני שהספקתי להבחין מה קורה – נדחפתי בגסות אל מחוץ לשורה אל האדמה הבוצית, וצריחה איומה עלתה באוזניי: "רוצח! רוצח! אתה רוצח לי את כול הגזרים."

עד מהרה גורשו כול בני כיתתי מגן הירק. "פייגין הזקן", מנהל הגן, שהתפעל בתחילה מקצב עבודתנו, ניגש לבדוק מקרוב – וחשכו עיניו. מתברר שתלשנו יותר נבטי גזרים מאשר עשבי בר.

מאותו יום לא נגעתי עוד בגזר. לא יכולתי אפילו להביט בשורשים המחודדים שהיו כה אהובים עליי עד לאותו יום, ושאת שארי בשרם הכתום קיפדתי בדמי ימיהם.

שלושים שנה לא נגעתי בגזר – עד אתמול. אתמול התארחנו אצל גיסתי, דבורה פייגין, בתו של פייגין הזקן שכבר נפטר מזמן. גיסתי הגישה קפה ועוגה. שלא כהרגלי ביקשתי עוד פרוסה... ועוד אחת...

"אני לא זוכרת שאי-פעם ביקשת תוספת מעוגה שאני אפיתי," העירה לי אשתי.

"אני באמת לא כול-כך אוהב עוגות," התנצלתי, "אבל העוגה הזו..."

"שום דבר מיוחד," הצטנעה גיסתי, "עוגת גזר פשוטה. מתכון שירשתי מאבא."

איור: ענת פלד