אני מאוד אוהבת את כתיבתו של עמירם. כתיבה מנומקת, רחבת אופקים ומעמיקת מחשבה. עם זאת לא הצלחתי לרדת לעומק הכוונה בשיר. רק אומר, שאם הבנתי נכון מהתגובה של חבר סער, ויש כאן שיר המביע התנגדות לשינויי הקיבוץ לקיבוץ מתחדש, אספר כאן מניסיוני האישי, שתמכתי בתהליך השינוי בקיבוצי מתוך הבנה שאי אפשר להמשיך כפי במתווה השיתופי. היום אני מאוד מצטערת על כך. כי בקיבוצי פגע השינוי "לקיבוץ מתחדש" בקבוצת גיל שלמה, שמסרה את כל חייה לקיבוץ ומצאה עצמה שקופה וחסרת זכויות אזרח אלמנטריות.

שיר נהדר ממש. מזכיר לי את התקופה שגם אני הרגשתי ככה. בשנות התשעים. כאשר סער רק בתהליך ההפרטה שלו. אבל היום, אני יודע שלא הייתה ברירה. היום אני יודע בן מזל אני. שעשו אז את השינוי ולא היום. כי בסופו של דבר. כל מה שהיה לי זו פוזה. לא פרנסתי את עצמי. לא היה לי מושג איך לעשות את זה. עשיתי מה שאמרו לי ורטנתי והחמצתי פנים כמו כולם. אני מבין למה ותיקי הקיבוץ היו עצובים. קשה לראות מפעל חיים פושט רגל!!! קשה מאוד, כאשר בן אדם מרגיש בצדק, שזו בהחלט לא אשמתו! אבל זה הרבה יותר טוב מעוני והשפלה!!! כמו שיש לנו היום. לראות איך הפסדנו את השלטון לציבור של חדלי אישים. אשר פשוט יש להם ציבור מצביעים ומצביעות יותר גדול. איך מאוחדים אחרי מנהיג אחד. כאשר אנחנו מפוצלים ומפולגים. כל אחד חושב שהוא מלך! כל אחד חושב שהוא צודק יותר מכולם! בסוף כולנו נפלנו בבור הזה, שחפרנו לעצמנו.