בשוטטי בשבילי הקיבוץ, אני מבחינה בצלילים חדשים-ישנים עם גוון של צרימה, אך עדיין, שבילי הקיבוץ מציפים בי זיכרונות חמימים מעולם מוגן שנטע בי ביטחון

 

כשהייתי בת עשר העולם נראה לי תמים יותר, תמים במובן שלם, ומכל מקום היה זה עולם אחר, בוודאי בקיבוץ של תחילת שנות השבעים. זה לא שהכול היה שושנים וקשתות בענן, חוויתי רגשות מרגשות שונים, התחלתי להבחין במה אני מובילה ובמה אני משתרכת מאחור, השוויתי את עצמי לבנות אחרות ורגשות קנאה מחוספסים החלו לגרד לי זעיר פה זעיר שם, ושמתי לב, אם כי ממש בקטנה, ליחס מיוחד, לטוב ולרע, של אנשים אחדים כלפיי. אבל רוב הזמן ראשי היה בעולמותיי ובחלומותיי. בית הילדים והסביבה הכפרית סיפקו לי מצע פורה לסיפורים ולשירים ולעלילות שרקמתי בראשי.

 

היה לי ארנק קטן מעור מלאכותי, שבתוכו הנחתי חתיכת שרשרת פלסטיק מוזהבת עטופה בקצה בנייר דבק זהוב - זה היה השוט המלכותי שלי - אוצר של ממש ובסיס לסיפורים רבים, שהונח למשמרת בתא הבגדים הפרטי שבמקלחת המשותפת (סיפור בפני עצמו). האוצר הזה הושלך פעם אחת לאחר אזהרות חוזרות ונשנות שאשמור על בגדיי מסודרים, מה שלא קרה מאז ועד היום... התאבלתי מרה על אוצרי זה אך אוצר הדמיון לא כלה: בשעת שטיפת בית הילדים דימיתי עצמי לספנית שספינתה מיטלטלת עם כל גל שגרפתי באמצעות המגב אל החצר. מצעי הטחב הכסוף והפרחים הזעירים שפרחו פה ושם היו בסיס לעולמות ננסיים שלמים, רבי דמויות ומעשיות. כמובן שהרפתקאות כאלה צורכות זמן ואכן, ביצועיי בתורנויות העבודה בבית הילדים נטו לארוך זמן רב יותר מהרגיל...

 

העולם ואני נעשינו תמימים פחות, התבגרתי והפכתי מעשית יותר, ולעתים, מאז חזרתי לעמק, בשוטטי בשבילי הקיבוץ (והמציאות בכלל), אני מבחינה בצלילים חדשים-ישנים עם גוון של צרימה, אך עדיין, שבילי הקיבוץ מציפים בי לרוב זיכרונות חמימים מעולם מוגן שנטע בי ביטחון. את השיר המצורף כתבתי כמובן במבט לאחור, אבל נדמה לי שהוא מיטיב להציג את שדרת הדמיון שניצני מציאות, מכאיבים לעתים, מתחילים להנץ בה.

 

כשהייתי בת עשר

(מתוך ספרי, "איפה זה שם", בעריכת אילן שינפלד, הוצאת שופרא)

אָהַבְתִּי לִהְיוֹת תּוֹרָנִית צִנְצְנוֹת הַפְּרָחִים,

קִרְצַפְתִּי אוֹתָן עַד שֶׁלֹּעַן הִלְבִּין,

מָזַגְתִּי בָּהֶן מַיִם טְרִיִּים

וְעַנְפֵי בּוּגוֹנְוִילְיָה מִדְּלִי.

סָלְחוּ לִי עַל אִיחוּרִים. שְׁאָר הַחֲבֵרִים

נִצְמְדוּ אֵלַי

לִכְלָל מְחִילָה.

כָּמַהְתִי לְהִבָּדֵּל

בְּגִבְעַת הַמִּקְלָט –

הֵיכָל אֳרָנִים מְרֻפָּד מְחָטִים

מֵעַל אַבְנֵי בַּזֶּלֶת,

שֶׁהִצְמִיחוּ בַּחֹרֶף טַחַב כָּסוּף, מִשְׁכַּן גַּמָּדִים.

בַּקַּיִץ עָרְכוּ קַיְטָנָה עַל גִּבְעַת הַמִּקְלָט.

אָהַבְתִּי לָצֶקֶת גֶּבֶס לְתַבְנִיּוֹת קְטַנּוֹת

וְשָׂנֵאתִי אֶת יְמֵי הַסְּפּוֹרְט,

יָמִים נוֹרָאִים בָּהֶם הָיָה עָלַי לָנוּס,

חֲנוּקָה בְּמִכְנָסַיִם קְצָרִים,

לִבִּי מֵאִיץ כְּמַרְדַּעַת בָּקָר

עֵת הָאֲוִיר נוֹטֵשׁ וּמִתְרַחֵק בִּשְׁרִיקָה לָעָגָנִית.

אָבִי בָּא לְבַקֵּר אוֹתִי בְּבֵית הַיְּלָדִים.

הוֹשַׁטְתִּי לְעֶבְרוֹ זְרוֹעוֹת רָפוֹת, שֶׁיַּצִּיל אוֹתִי

מִימֵי הַסְּפּוֹרְט הַמְּטֻמְטָמִים.

וּפַעַם צָנַחְתִּי מִקּוֹרָה

בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם סְפּוֹרְט הָבִיל.

רַגְלִי נִשְׁבְּרָה,

וְזָכִיתִי בְּגֶבֶס וּבִמְנוּחָה

בַּיְּרַקְרַקּוּת הַקְּרִירָה שֶׁל חַדְרֵי הַחוֹלִים.

אֶוָה, מִתְנַדֶּבֶת בְּלוֹנְדִית חֲרִישִׁית, טִפְּלָה בִּי

בְּאַנְגְּלִית,

וְהָאִישׁ הָאוֹרֵב,

בְּכוֹבַע טֶמְבֵּל כֵּהֶה,

וּבְרַגְלַיִם שְׁרִירִיוֹת וַעֲקוּמוֹת,

חַג בְּלִי הֶרֶף מוּל חַלּוֹנִי.

 

 

בשבילי הקיבוץ. זיכרונות תמימים מעולם מוגן. צילום: (מורדי אברמוב)