בחירה במקום בריחה / קרני עם עד
במדינה מתוקנת, וישראל תחת שלטונו האינסופי של ביבי אינה מדינה כזו, היה צריך לקבוע את יום רביעי 7.10, כיום הבוחר. הבחירות לאורך השנים תמיד נקבעו ליום שלישי, אבל זו הסיבה המשנית והפחות חשובה. בבחירות שהיו מתקיימות באותו יום, שלוש שנים לאחר המחדל והטבח הנוראים ביותר שהיו כאן מאז ומעולם, לא צריך היה לבחור במפלגה אלא באיש שיוביל בארבע השנים הבאות את ישראל: נתניהו או אייזנקוט.
הבחירות הגורליות האלו אמורות היו לבטא את רצונו של העם שחווה שכול וכשלון ומייחל לתקווה ושיקום, או לזה המבקש להנציח (שוב) את שלטונו של מחולל האסונות הלאומי המבקש להשכיח ולהבטיח שוב מאותו דבר.
***
אני נוטה להאמין שמרבית האזרחים באותן בחירות אישיות ולא סיעתיות, היו מצביעים בעד בחירה באחריות ולא בריחה מאחריות, תומכים בממלכה ולא במלך, בשרים שאינם סוררים. בחירות כאלו היו מונעות מאיתנו תיקו משתק וסבב נוסף של בחירות (מה שמצטייר כעת בסקרים) וסטגנציה (קפאון) של שלושה חדשים עם היעדר שלטון יציב כשענני מלחמה מתחשרים מעלינו.

ביתם השרוף של איילת ומני גודארד. געגעים לראיונות עם איילת (צילום: עזרא דלומי)
***
מפלגות קטנות וקיקיוניות היו נעלמות מהמפה וגם הלחץ החרדי היה מנוטרל. בממשלה שאינה מכשלה, אלא ממשלת תיקון והחלמה, היו סעיפי החינוך והבריאות, הרווחה והבריאות, הבטחון והמשפטים, החקלאות והתחבורה, מטופלים מחדש ובלא שיקולים קואליציוניים, בניגוד לטיפול הרפה בממשלות ביבי ושות'. לצערי כבר מאוחר, יום הזיכרון לאסון הנורא מתרחש כבר מחר, ובעוד 21 יום (בתקווה שלא) נשוב ונקונן שלא קיבלנו את ההחלטה המתבקשת - בחירות אישיות ב-7.10.
בזכרון האישי שלי שאני מבקש להדחיק אך לא מצליח, מופיעים כבר שלוש שנים פנים ושמות. פניו של עודד ליפשיץ שהיה קולגה וסמן של יושר עיתונאי ואישיותי, שמה ופניה של איילת גודארד שהייתה חברה אהובה והתראיינה אצלי לא מעט, פניו של רס"ן אריאל בן משה מסיירת מטכ"ל, שנפל בקרב על קיבוץ רעים. אריאל הוא בנו של בן קיבוץ מצובה, צור בן משה, ששכל במלחמת יום כיפור את אחיו אמיר ובמלחמת לבנון את בן אחיו אשל. ויש עוד פנים ושמות שבכל פעם גרמו לי להחסיר פעימה מליבי.
***
דני רובס כתב מעין "שיר נבואי" בשם "פנים ושמות". שני בתים מתוכו מצמררים במיוחד: ".. ואז עוברים בי שלב שלב/ מי שהייתי מי שעכשיו/ כל הפנים והשמות כולם/ כל השירים שהם לקחו עימם". ובית שהוא מעין נבואה קוסמית על אותו יום שבת ארור: "ואז אימי מרחוק/והד קולות רחוקים של צחוק/ ריחות של יום שבת, אני מרים מבט/ושתי עיניים עייפות". ואכן, העיניים עייפו מלראות והלב נגדש בסבל נוכח הזוועות של אותו יום שבת השחור, גם שלוש שנים אחרי.
בחדשים האחרונים לא פקדתי את המחאה בצומת כברי אליה הגעתי דרך קבע כדי למחות נגד ההפיכה המשטרית, ומאוחר יותר בעד סיום המלחמה והחזרת החטופים. בבוקר רביעי שעה 6.29 בבוקר, אתייצב עם גבי הדואב ואזכור בשתיקה את השעה הנוראה ואת הבוקר המסויט בהם התחיל הכל. אמחה ואבכה.
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
♥︎
בוחרים ולא בורחים
אקווה שהמגזר ינהרו לקלפיות