המצב הנוכחי בלבנון נראה יותר ויותר כחסר מוצא ותוחלת. שלושת השחקנים המרכזיים, ישראל, חזבאללה וממשלת לבנון, ניצבים בזירה ולכל אחד מהם יכולת פעולה מצומצמת וסיכונים רבים. המצב מזכיר, ולו במעט, את סצנת הסיום של קרב האקדוחנים בבית הקברות מתוך המערבון של סרג'יו ליאונה "הטוב הרע והמכוער".

הטוב, (כמובן) "בלונדי" המגולם בידי קלינט איסטווד, מזכיר לי את צה"ל. נראה כי צה"ל נמצא כרגע במצב העדיף משאר השחקנים בזירה, הוא מפעיל באופן מדוד את עוצמתו ומשמיד אתרים השייכים לחזבאללה, מערכות ביצורים תת קרקעיות ומשגרי טילים ומערכות נשק. אך גם צה"ל מבין כי פעילות שכזו לא תוכל להמשך לנצח וכי יש צורך להתכנס בסוף כדי לשחרר את הכוחות ולצמצם נוכחות בלבנון, כל זאת מבלי לסכן את תושבי הצפון ותוך מניעת חזבאללה מגלישה דרומה לקרבת הגבול. גם הוא מוגבל בעוצמת הצעדים שהוא נוקט ואינו מעוניין להסלים את הזירה.

הרע, (איך לא) "עיני המלאך" חזבאללה, נמצאת במצב נחות: המזכ"ל נעים קאסם, איננו מצליח להיכנס לנעליו של קודמו חסן נסראללה ואיננו מראה הצלחות צבאיות או כלשהן, ואפילו ברמה הפוליטית לא מצליחים נציגיו בפרלמנט שלא להיתפס במערומיהם, כאשר הם מאיימים בפרישה ואז חוזרים בהם וממשיכים כאילו כלום לא קרה. הכלים בארגז הכלים של חזבאללה הולכים ואוזלים והם נתלים במדיניות של "המתנה האסטרטגית" כאילו ששרווליהם מלאים באסים המוכנים להישלף כל רגע.

גם העדה השיעית, שחלקים ניכרים ממנה עקורים מבתיהם וחיים בבתים זמניים, כשהם מאבדים תקווה לזכות בפיצויים מחזבאללה בשל המצב הכלכלי העגום של הארגון וצמצום היכולת של איראן להעביר כסף. עדיין, במלאת שנתיים לחיסול נסראללה, כינס הארגון מספר אלפי תומכים לטכס אזכרה רב רושם; עדיין יש ברשותו כמות מסוימת של טילים וכטב"מים היכולים למרר את חיי תושבי ישראל.

הכינוי "המכוער" נותר עבור ממשלת לבנון, זה לא אישי. ממשלת לבנון ובראשה הנשיא ג'וזף עון וראש הממשלה נוואף סלאם, מצהירים מעל כל במה אפשרית כי הם רוצים לפרק את חזבאללה מנשקו ולהותיר את צבא לבנון כריבון היחידי להחזקת הנשק במדינה. הם אף דרשו וקיבלו מהצבא תוכנית מסודרת לפירוז חזבאללה מנשקו וכזכור, חתמו על הסכם הפסקת האש מול ישראל המחייב את לבנון בכך. במקביל, פועלת ממשלת לבנון להמשך השיח הישיר מול ישראל, אם כי בדרג נמוך יחסית. אולם למרבה הצער, אין בכוחו של הצבא לקיים את שהתחייבה לבנון והאיום במהומות ובמלחמת אזרחים תלוי ועומד מעל ראשו כל אימת שהוא מקדם צעדים לפירוק חזבאללה.

כך עומדים להם השחקנים בלב בית הקברות הלבנוני והם מוכנים לקרב אך משוללים כל יכולת הכרעה ממשית. כל הצדדים בתיקו המקסיקני הזה ממתינים שאחד היריבים יעשה את הטעות גורלית שתאפשר לשני האחרים לזנק עליו ולאחוז בגרונו.

אבל המצב בלבנון איננו מערבון ספגטי פשוט. למשחק נכנס משתתף חדש, השריף מהמערב שיכול להכריע את הכף במידה וירצה בכך. הנשיא האמריקני דונלד טרמפ יכול, ברצותו, להפעיל מכבש הן על לבנון והן על חזבאללה. מצד אחד לפעול להפיכת צבא לבנון לצבא מודרני המסוגל לעמוד במשימתו; ומצד שני, יכול טראמפ לשגר כוח תחת המטריה הבין לאומית (השנואה עליו) כדי להציב "רגל על הקרקע" במדינת הארזים ולסייע בהכרעת חזבאללה. כך יהפוך הנשיא לשריף ויל קין/גרי קופר שיתייצב ברחובה הראשי של העיירה כמו ב"בצהרי היום" כדי להתמודד לבדו עם חבורת הנבלים המאיימים על השקט האזורי.

אולם מעל הכל מרחף צל נוסף, נראה כי כל השחקנים ממתינים לאירוע שאיננו שייך למערבוני הספגטי. המדובר בבחירות בישראל שעשויות לשנות את כללי המשחק והשחקנים ולחולל מהלכים שונים בזירה, ולכן מעדיפים המשתתפים לשמור על עמדת המתנה, כדי לראות מה תהיינה תוצאות הבחירות ולשמור על מהלכיהם צמוד לחזה, עד לאחרי הבחירות.

גם לאחר הבחירות בישראל תוותר שאלה גדולה לגבי עתידו של אזור דרום לבנון ועתיד תושביו העקורים, הממתינים בחשש לחורף הממשמש ובא. האזור שהיה פעם גשר של "גדר טובה" בין שתי המדינות והפך לשדה קטל פעם אחר פעם וכיום "זורבב" בידי דחפורי צה"ל והפך לעיי חורבות ושדות חרולים, יצטרך לבסוף לחזור לידי תושביו במידה ואלה יזנחו את שאיפותיהם לפגע בצידו השני של הגבול.