על תוכחת אוהב ואהבה מסותרת / ענבל וורטמן שהם
בימים האחרונים שטף אותנו צונאמי של אלימות:
בג׳אלוד יותר ממאה פורעים ישראלים שרפו מבנים ורכבים.
באל־מוע׳ייר הותקף רכב ובו זוג ותינוק שנפגע. בלילה שלאחר מכן הושלך בקבוק תבערה דרך חלון בית בזמן שהמשפחה ישנה בו, והוצתו כלי רכב.
בכפר קריות הותקפה אישה מבוגרת ונפגעה בראשה.
בשער שכם הוטח גבר ערבי מבוגר לקרקע ונבעט בעודו שוכב.
כל זה ועוד בתוך פחות מ־48 שעות.
***
בסנכרון מעניין התחלתי לשמוע מפי אנשי ימין את הביטוי “תוכחת אוהב” (שאולי הגיע הזמן לבקר ממקום מחבק).המקור נמצא בספר משלי, פרק כ״ז, פסוקים ה׳–ו׳:
טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה, מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת. נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב, וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא.
בפרשנות ה״אוהב״ הוא אב המוכיח את בנו, או חבר קרוב המוכיח את חברו. זו קטגוריה אינטימית. האהבה מחייבת לא לחפות, אלא לומר את האמת המרה פנים אל פנים.
אבל, אין דבר כזה ילד קולקטיבי של כולנו.
הימין אינו עומד מול ילד פרטי ושובב שאכזב וצריך חיבוק, גבול והכוונה. תופעה ציבורית אינה ילד פרטי. להפוך אלימות קשה, שיטתית, חוזרת ומתמשכת לסיפור משפחתי ממנו צומחים יחד זו הקטנה מוסרית.
דפוס עברייני מתפרק לנגד עיננו ל״נערים שלנו״ ולשורה של מקרים פרטיים. חלקם אפילו אינם נערים ובקצה המערכת ניצבים שרים וחברי כנסת שעברו את גיל ההתבגרות מזמן.
שריפת הבית בג'אלוד. לא קומץ ולא תקיפה חריגה (מאינסטגרם)
***
המשפט שמהדהד לי בראש כבר כמה ימים הוא “ראינו ולא האמנו”.
אינני משווה תקופות. המציאות אינה זקוקה להשוואה כדי להיות חמורה ולעמוד כתופעה בפני עצמה. אני לוקחת מהמשפט הזה את המנגנון האנושי שהוא מתאר.
יש בישראל ציבור רחב, מימין, ממרכז ואף משמאל, שעבורו כל תקיפה כזו היא מקרה בודד של “חריגה”, “זליגה” ו“קומץ”. הוא רואה את האירועים, אבל מסרב לתת להם להתחבר לתופעה. הציבור הזה מתנהג כמו הורה מגונן, שכבר לא ברור אם הוא מגן על הילד שלו, או בעצם על עולמו שלו, המט ליפול, אם יכיר במה שנהיה מהילד.
זו האזהרה החבויה ב״תוכחת אוהב״: אהבה שאינה מסוגלת לראות את מושא אהבתה כפי שהוא, כבר אינה מאפשרת תוכחה אמיתית. היא הופכת, באופן אירוני, למנגנון של טיוח והסתרה. היא נעשית “אהבה מסותרת”.
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!