הכתם האחרון / יונתן טל
בכל טיול מאורגן יש רגע כזה, בו כולם יושבים במעגל. אינך מכיר איש, אבל הם שם: הקיבוצניק עם החולצה שהשמש כבר מחקה את צבעיה, הפנסיונרית עם הסנדלים האורתופדיים, הח"כ לשעבר עם הזיכרונות הגדולים יותר ממנו. זה רגע של זיהוי, אולי גם תחילת עימות מתמשך.
מרוקו, מרץ 2007. הגענו לעיירה שֵפְשָׁאוּן, העיירה הכחולה. מלון קטן, מעלית רעועה. אחרי ארוחת הערב, מתכנסים לטקס ההיכרות הידוע. כל אחד מספר מי הוא ולמה הוא כאן. מין מס שפתיים של התחלה. ראשון קם פנסיונר מכפר סבא. גבוה, שפם לבן, מקל הליכה חורק, מספר שהוא מורה ותיק, אבל יש לו הערה... עוד לפני שהתחיל הטיול, כבר התלונן. תמיד יהיה לו מה להעיר. מבט שמכוון קצת מעל ראשך, אף פעם לא אליך.
פנסיונר מכפר סבא, מקל הליכה חורק ותמיד יש לו מה להעיר
***
אחריו — עוד עשרים וחמישה, ואני ביניהם. נגר, אמן, חבר ועדת התרבות בקיבוץ. מהסוג שמקשט כל אירוע במודעות. לקראת סוף הטור עלה הח"כ — אמרי רון ממשמר העמק — ואחרון דיבר המדריך, שאול שרגאי, מיומן במצבים כאלה, יודע לקרוא שפות גוף.
אמרי, הח"כ, ציין בטון ענייני, שהוא חבר הנהלת "השומר הצעיר" העולמית. סתם משפט, אחת מההגדרות שמדקלמים אנשי ציבור לשעבר כדי להזכיר שיש להם עבר. אבל המשפט הזה הדליק גפרור.
המורה מכפר סבא התרומם לאט בפינתו, כאילו משהו בו נדרך פתאום, גבוה מעל כל הקהל, כאילו חיכה לרגע הזה כל חייו.
"אני מאשים אותך!" הטיח בקול, בקצה כעס שהבשיל במשך חמישים שנה. "אותך, ואת תנועתך! בגללכם לא קיבלתי תואר 'מגשים' - זה כתם שלא ירד ממני כל החיים!"
כך, מול קבוצה של תיירים מותשים, נשמט סדק בעברו. תואר 'מגשים' בתנועת "השומר הצעיר" — חותם המעבר מילדות למה שנקרא אז "הגשמה" - היה חסר לו. לא סתם חסר. פצע שלא גלד. הייתה שתיקה. האנשים הביטו זה בזה. לא כולם הבינו את גודל הדרמה. אני כן. אילה מהזורע - גם היא. היא ניגשה אליי בתום האירוע ולחשה: "חייבים להעניק לו את התואר." ...ככה התבשלה לה מזימה.
אוטובוס המטיילים. היכן התבשלה המזימה להעניק טת התואר "מגשים"
***
מה שעשינו לא היה חתרנות ולא ריפוי. יותר סוג של פיוס סמוי. מתיחה בלי לעג. אני קיבלתי על עצמי את תפקיד האמן. גייסתי במשיכה מדלפק המלון נייר יוקרתי עם לוגו מרשים. הדף קושט בציורי ערבסקות, כמו סביב התקרה בכל מלון מרוקני. הכל בעזרת עפרונות עייפים שמצאתי בוויטרינה מאובקת בכפר נידח. לילות של שפשוף גוונים נמרץ כדי לייצר כבוד.
ביום ה-17, בטפראוט, נאת מדבר עם מים, דקלים, וסלעים אדומים, התכנסנו למסיבת סיום. כל אחד נפרד מהחוויה בדרכו. שירים, דברי תודה, עיניים דומעות קצת בלי סיבה.
ואז עלתה אורה רון, אשתו של הח"כ. היא שרה את "תחזקנה", המנון השוה"צ. מי שידע הצטרף, חלק בקול, חלק בשפתיים מהוססות. אמרי רון דיבר על מהות תואר ה"מגשים". אולי מתוך רצון לגעת שוב בתהילה ישנה. אולי כדי להוביל אל הסוף.
כשהגיע הרגע, קם שרגאי וקרא: "אנחנו רוצים להזמין את אריק שחם לקבל את 'אות המגשים' של השומר הצעיר!!"
***
הקשיש המשופם נותר קפוא. פצעיו נפתחו לרווחה, לקח לו רגע להבין. אולי גם יותר. אבל משהו בעידוד הקהל גרם לו לזוז. מהוסס הזדקף לאטו, צעד לשולחן וקיבל את תיק העור המהודר – שלמחרת יחסר מחדרי במלון. הוא פתח אותו. בפנים - התעודה. לוגו של מלון מרוקאי. שיירת גמלים מצוירת, סמל תנועה ענק במרכז, והטקסט:
"הנהלת השוה"צ העולמית במקום מושבה בברן שוויצריה, מעניקה בזאת לבוגר אריק בן שרה ויששכר שחם את אות 'מגשים השומר הצעיר'. ההנהלה מתנצלת באמצעות באי כוחה במרוקו בפני הבוגר שחם על עוגמת הנפש, שבשיאה גרמה לעזיבתו את התנועה. ההנהלה רואה בזאת את סיומו של הפרק המכאיב ומקווה להשתלבותו המהירה של הבוגר שחם בפעילות התנועה.
כמו כן מאחלת לו אריכות ימים ומסיימת ב'ברכת חזק ואמץ!' כאן באנו על החתום: אמרי רון, שאול שרגאי / אואזיס טפראוט 24.3.07.
ומול קבוצה של תיירים מותשים, נשמט סדק בעברו
***
והוא — עמד שם, תופס ביד מסמך שלא ידע אם נכתב ברצינות או בבדיחה אכזרית. עיניו פגשו את החותמים. הח"כ והמדריך, שניהם מכובדי השוה"צ העולמית. רגע של שקט. ואז — מין חיוך שלא קשור לפה. משהו נרגע בו. איש לא שאל שאלות. גם הוא לא. אולי זה שקר. אולי לא.
אבל זו הייתה אמת מהסוג שלא נכתבת בפרוטוקולים. הוא קיבל משהו שלעיתים אדם נושא כל חייו בחסרונו — הכרה! גם אם באיחור. גם אם בלי תוקף. גם אם מקושקש בעיפרון דהוי. הוא לא שכח אותה עד יומו האחרון.
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
כאיש השומר הצעיר אני מרשה לעצמי להעיר
יונתן צודק בתאור של חשיבות הכרת התנועה במעמדו של הפרט! ב"שומר הצעיר" היה "חוק" שאת סמל הבוגרים (הוא סמל התנועה!) רשאי לענוד רק מי שהתחייב לצאת להגשמה, וגם מי שעבר את המסננת של דיון חברתי פושט עור ולב, כמעט סטאליניסטי, בנוסח "ליל העשרים" של חבורת "קהיליתנו", זו שישבה ועבדה בסלילת הכביש לטבריה, עליה כתב יהושע סובול את המחזה הידוע . לא לקבל את הסמל היה עונש משפיל וכבד מנשוא, והראיה - אותו גבר שסבל עשרות שנים מה"כתם". יפה עשתה החבורה שפתרה את בעייתו, כרגיל, בעזרת ההומור היצירתי של חברנו יונתן טל.