החזית החזותית: עם האמנית ד"ר זיוה ילין / עידית לבבי גבאי

שיחה עם האמנית ד"ר זיוה ילין מקיבוץ בארי

ד"ר זיוה ילין היא אמנית רב-תחומית, אוצרת, מרצה וחוקרת תרבות, רעיה ואם לארבעה ילדים.

ילידת 1962, בת וחברת קיבוץ בארי שבעוטף עזה, ממובילות ומעורבות בשדה האמנות והתרבות באזור הנגב המערבי. באירועי ה- 7.10.23 חוותה יחד עם חבריה בקיבוץ בארי את האסון הנורא שפקד אותם.

בין יתר אירועי האימים בו חוּלְלָה ונהרסה חצר הקיבוץ, נהרסה עד תום גם הגלריה בבארי, שנוסדה בשנת 1986, ושזיוה ניהלה ואצרה 30 שנה. בפינה אחרת בקיבוץ היה לזיוה סטודיו, בבית אבן ישן שאמנם לא נשרף ונהרס כולו, אך הותקף בירי שחדר את חלונותיו וכ-25 ציורים שאוחסנו בו נוקבו מכדורי הקרב שהתרחש במקום.

***

עידית: זיוה, מה שלומך בימים אלה? האם חזרתם לבארי?

זיוה: חזרנו לבארי בינואר 2024. למזלנו היה לנו בית לחזור אליו.

עידית: התוכלי לספר בקצרה על סדרות הציורים שלך ובמיוחד על אלה שנוקבו בכדורים. שמאז שראיתי אחד מהם הוא לא יוצא לי מהראש והפך בשבילי לציור/דימוי מיצג ומאפיין של הזמן הזה?

זיוה: סדרת הציורים 'דרכים' היא מהמוקדמות שלי (2010). אחריה באו סדרת 'הברושים', סדרת 'המדרכות', סדרת 'הפנורמות', ו'השעה היפה'...כל הציורים האלו נשענו בקצה הסטודיו על מדרגה מעץ וכולם חוררו מכדורים ורסיסים. אני עד היום לא יודעת אם היורים היו אנשי החמאס או חיילי צה"ל שבאו לטהר את המקום. הציורים כולם מתארים את בארי. אני מציירת את בארי כבר יותר מ-20 שנה, ופה האמנות פגשה את המציאות בצורה מזעזעת, כי החורים האמיתיים חוררו את בארי המצוירת.

זיוה ילין, מתוך הסדרה 'פנורמות', 2018 , צבע קיר וזפת קרה על בד, 210/60 ס"מ

 ונקב כדור בתוכו. ( 2023) צילום: טל בדרק

***

עידית : בשיחה מוקדמת, כשנפגשנו בכנס חוקרי הקיבוץ במוזיאון רמת-גן, אמרת משהו לגבי השימוש שלך בצבע האדום שהופיע בציוריך הרבה לפני ה 7.10.23 ועכשיו נטען במשמעות חדשה וקשה, ואינך יכולה להמשיך ולצייר בו? התוכלי לשתף במשהו מתחושותיך אלו?

זיוה: אל האדום הגעתי ממש במקרה. זה צבע חם ועוצמתי, צועק את עצמו, ונראה שהיה לי צורך בו, כי הוא הביע את מה שאני לא ידעתי להגיד במילים. מבחינתי הוא ביטא את האהבה שלי למקום שבו נולדתי, לבארי. ולכן הוא נשאר איתי שנים רבות והפך לתו זיהוי באמנות שלי. אחרי השביעי באוקטובר הגיעו פרשנויות רבות לאדומים שלי. היו שראו בציורים האדומים נבואה לטבח שהתרחש בבארי. האדום האוהב שלי הפך בין רגע לשלוליות של דם. לא יכולתי להמשיך להשתמש בו. הוא התקלקל מבחינתי, והתחלתי לצייר בכחולים וסגולים. אלו טונים קרירים יותר אמנם, אך משרים עלי יותר שקט ושלווה.

עידית: האם יש לך היום סטודיו ותנאים ליצירה? אלו שאלות ותכנים מעסיקים אותך בעת הזאת ביצירתך?
זיוה: כשחזרתי לבארי העברתי את הסטודיו לבית ישן אחר שנתנו לי, מכיוון שמצב הסטודיו שלי היה גרוע. הסדקים בקירות התרחבו כל כך, שניתן היה לראות את השיחים בחוץ דרכם, במקום חלונות היו דיקטים, והמשקוף והדלת נפרצו. לא היה בטיחותי. נאלצנו לשלוח את הציורים למקום בטוח בתל אביב. הסטודיו שלי היום מצוין, ואפילו יש לי שם שירותים (!) ומטבחון, שלא היו לי קודם. ממש לוקסוס. אני מודה על כך לבארי כל יום.

כשחזרתי אחרי האסון שפקד אותנו ציירתי בעיקר את מרכז הקיבוץ, הדשאים, רחבת חדר האוכל, הפנסים. זו הייתה סדרה לילית. בארי בלילה. והיא הייתה בגווני כחול וסגול. עדיין לא הרגשתי שמותר לי לצייר את השכונות השרופות. פחדתי לפגוע באנשים, שנפגעו מספיק. לקח לי זמן ורק השנה, 2026, כשהתקבלה החלטה להרוס את השכונות השרופות, הבנתי שאני חייבת להספיק לצייר אותן קודם.

זיוה ילין, רחבת הגלריה (שרופה מימין) , 2024, אקריליק על בד, 110/200 ס"מ.

צילום: Kris Graves

***

לאחרונה אני מציירת את השמיים והעננים מעל בארי. המופע המרהיב של השמיים, השמש שמפציעה מבין העננים, כשמתחת על פני האדמה עומדים הבתים השרופים דוממים, צמרות העצים והשכונות החדשות שהולכות ונבנות. אני מציירת את הפער בין הלמעלה ללמטה, בין האור הבוהק לשחור הפיח. תמיד מחפשת את היופי, בכל מצב. אני יוצאת כל בוקר לסיבוב ריצה, נפעמת מכל מה שאני רואה.. עוצרת ומצלמת. ושוב עוצרת... וכשאני מגיעה לסטודיו תמיד יש לי מה לצייר.

זיוה ילין, שמיים בהירים, 2026, אקריליק על בד, 134/200 ס"מ (צילום: גל אבידוב)

***

בחודשיים האחרונים עבדתי על ציור גדול של קו האופק של בארי לתערוכה בבית העם לציון 3 שנים לאסון השביעי באוקטובר. זה הציור הכי גדול שאי פעם ציירתי. אורכו 10 מ' והוא מספר את הסיפור של בארי: מימין לשמאל – בתים שרופים, ערמות שברי בתים ושופל, רחבה מרכזית ובנייה חדשה.