המלאך של ראש השנה / נעה זית
לנסוע לרופא עיניים, מומחה פרטי בעפולה ביום שלפני ערב החג, באמצע הצהריים הלוהטים של עמק המעיינות - זה לא רעיון מוצלח במיוחד. אבל כשביקשתי תור, הרופא, דוקטור סעיד נקרא לו, אמר תבואי מחר בשלוש.
שאלתי אם יש יום אחר ושעה אחרת והוא אמר שהוא בעפולה רק פעם בחודש. זה כבר היה בלתי נסבל, הצריבה בעיניים שלי. אנחנו מדברים פה על יום חמישי שלפני יום שישי, ערב ראש השנה.
השארתי את האוטו בחניה, עליתי לרכבת בית שאן, הגעתי לעפולה ברבע לשלוש. היו לי רק 10 דקות להגיע בזמן, אבל לא היתה בתחנה אף מונית. אבי, נהג מונית שאימצתי בנסיעות שלי לנוף הגליל, שאמר שהוא לא בעפולה אבל ישלח לי חבר שלו, לא ענה. הגיעה מונית שחיכתה למישהי אחרת, אבל בסוף לקחה גם אותי.
הגעתי ל"רפואה יועצת". ישבה שם במחלקת עיניים אחות בחדר ריק. שאלתי איפה ד"ר סעיד, אמרה, קודם תיקחי תור. לקחתי תור. חזרתי אליה עם הפתק שרשמתי לי עוד בבית, שם הרופא והטלפון שלו.
***
לא עובד פה רופא כזה. אבל.. הנה, תתקשרי אליו, זה הכתב שלך, לא? כן אבל הוא אמר לי לבוא היום בשלוש, אז תתקשרי אליו, זה הכתב שלך, לא? היא אמרה שוב את המשפט הזה על הכתב שלי כאילו יש לה איזו הוכחה משפטית נגדי.
התקשרתי, הסתבר שהוא במרפאה ליד בית החולים. שלח לי מיקום. ירדתי לחניון והתקשרתי לאבי. ענה. אמרתי שהגעתי למקום הלא נכון, צריכה להגיע למרכז העמק. איפה את עומדת? בחניון. בחניון מינוס אחת? כן. טוב, אני שולח לך נהג, הוא יבוא עם מרצדס, קוראים לו אמנון. אל תעמדי בשמש. (החניון הזה מוצל אבל שפת הכביש ממש לא). בסדר. חיכיתי.
אין לי מושג במכוניות אבל תיארתי שזאת המונית היחידה שתגיע לשם, אם בכלל. התור שלי היה בשלוש, אבל איפה אני ואיפה שלוש.
תחנת הרכבת בבית שאן. מצוקת מוניות בסביבה (מוויקיפדיה)
***
אמנון הגיע עם המרצדס. הראיתי לו את המיקום. כן, אבל איזה בניין, זה בבית חולים? מיון עיניים, איפה? לא היה לי מושג. אמרתי לו את זה. אז תתקשרי, תשאלי אותו.
יצאנו כבר מהיועצת לכיוון בית החולים. התקשרתי ושאלתי. הרופא אמר שזה לא בבית החולים אלא באר סי איי, או משהו כזה. אמנון לקח ממני את הטלפון ודיבר אתו ישירות, אה, זה במתחם, איפה שהמדרגות הנעות? כן.
טוב, אמנון הסביר לי שיש שם בית חולים קטן פרטי ועושים שם גם ניתוחים. לא ידעתי שקיים דבר כזה בכלל. הוא יוריד אותי ליד המדרגות הנעות. בינתיים שילמתי לו. תסגרי את התיק, יש לך הכל שום דבר לא חסר? רגע, איפה הטלפון שלי? בדרך כלל הוא בכיס של התיק. תבדקי. מצאתי, הוא בתוך התיק. תשאירי אותו בתוך התיק את לא צריכה אותו עכשיו.
***
המדרגות הנעות היו בדיוק ליד שער היציאה מהמתחם, אמנון אמר, עכשיו נחסום את האידיוט הזה ותרדי. הוא עצר, השומר בשער התחיל לצרוח, מה אתה עוצר פה?! אמנון אמר, אבל איך היא תרד, הם צרחו ככה אחד על השני אני ירדתי מהמונית. בלגן מטורף.
עליתי במדרגות הנעות והגעתי למרפאה. מזיעה, מותשת, השעה ארבע (בערך). פה הכל הלך שקט וחלק. התור המזכירה הרופא, לא חיכיתי כמעט. בדיקה מדוקדקת, דיאגנוזה (דלקת עפעפיים) מרשם לתרופות, תשלום (700).
יש פה סופר פארם. השאלה אם ללכת לקנות את התרופות או להגיע לרכבת של רבע לחמש. ז. א לצאת לכביש לחכות למונית. (בשלב הזה עדיין לא הבנתי עד הסוף את מצב המוניות בעפולה בערב שלפני ערב חג) השעה היתה משהו כמו ארבע וחצי. אוקי, נקנה את התרופות. בשביל זה צריך לחצות את מגרש החניה לרוחב לצד השני. עשיתי את זה. הסתבר שהסופרפארם הזה לא עובד עם כללית. חציתי בחזרה, בשארית כוחותיי. יצאתי לכביש. אף מונית לא נראתה באופק.
***
התקשרתי לאבי: לא עונה. מוניות נמרוד: תפוס. התקשרתי לאלעד. אלעד התקשר לכל תחנות המוניות באזור, לאף אחת לא היתה מונית פנויה.
כבר ראיתי את עצמי מבלה שם את הלילה, אבל בסוף מישהו יבוא להציל אותי. זה תמיד מופיע אצלי, הקטע הזה, כל פעם שאני נכנסת למצבים כאלה. כמו בוואדי בירה שנתקענו בלילה עם אמיר, כמו הקלנועית בעליה לבריכה, כמו יבגני עם הג'יפ במדבר. ואז אני מפסיקה לנסות לעשות כל מיני דברים הגיוניים ופשוט מחכה.
נזכרתי ביוסי. אנחנו לא בקשר כבר הרבה זמן, מאז שהוא מכר את המונית שלו ועבר ל"הרמות" - מנוף שמרים דברים כבדים לקומות העליונות, אבל נשארנו ידידים. יש לי את הטלפון שלו. התקשרתי. המשיבון שלו נשאר אותו דבר, הגעתם ליוסי לוי מוניות ...... ענה. ביקשתי שיבוא לקחת אותי לרכבת. אמר, אבל אין לי כבר מונית. אני יודעת, אמרתי. אולי זאת חוצפה מצידי לבקש. השיחה נותקה. אולי הוא לא רוצה, לא יכול, לא משהו.
מרפאת העיניים בעפולה. האבחנה - דלקת בעפעפיים (rmc-med.co.il)
***
נשארתי לעמוד שם, סקרנית לראות מה יקרה. יוסי התקשר: תשלחי לי מיקום, אני בא לקחת אותך. שלחתי. הוא הגיע ממש מהר, עם מכונית מיני קטנטנה כזאת. רציתי לנשק לו את היד.
מה שלומך, אני שמח לראות אותך, אמר. לא הספקנו להחליף אינפורמציות בכלל כי המורה של הבן שלו התקשרה והסבירה לו למה כרגע, עד אחרי החגים, אי אפשר בכלל לדון בבקשה של הבן שלו ללכת ליחידה שהוא ביקש. היא נשמעה כאילו מישהו, איזה עורך דין, עומד מאחוריה ומכתיב לה את הניסוח ואת קצב הדיבור, עד הרכבת.
הרכבת של רבע לשש. נשארו לי עוד 10 דקות לעלות לרציף. הרמקול הכריז: הרכבת של חמש ארבעים ושבע לבית שאן תתעכב ב-10 דקות. הם אומרים תתעכב, לא תאחר (שוב עורך דין?). יוסי לוי נשמה, הצלת אותי. אתה המלאך של ראש השנה. אוהבת אותך הרבה.
***
ספרה השלישי של נעה זית "אי שם בשבר הסורי-אפריקני" - ראה אור בימים אלה
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!