האודיסיאה שלנו / יונה פריטל
מחשבות ומילים לקראת השנה החדשה.
טרם קראתי את ספרו החדש של דוד גרוסמן, "מלים , איפה אתן?", אבל שמו של הספר מבטא באופן מדויק את הרגשתי בכל פעם, כשעזרא, ידידי, מפציר ונוזף בי שמזמן לא כתבתי ל"בין חברים".
אני מתמלאת רגשי אשמה ומנסה להתיישב ולכתוב. מחפשת, ומחפשת ולא מוצאת את המלים. ואז אני נזכרת באמי שהייתה דוחקת בי בילדותי ומפצירה שאכתוב לתחרות החיבורים ב"דבר לילדים", ואיך בהיתי מול הנייר ,מנסה לרצותה וזוכה במקום השני בתחרות (אחרי אחותי הגדולה, שזכתה במקום הראשון).
***
אני נזכרת גם באריך קסטנר, אחד הסופרים האהובים עלי, בהקדמה לספרו "הכיתה מעופפת" שהלין על כך שכל הספרים הטובים נכתבו כבר על ידי אחרים שלא השאירו לו נושאים לכתוב עליהם והחליט לנסוע להרים, כי "איך אפשר לכתוב סיפור לחג המולד כשכל כך חם?" (ובהשאלה, איך באמת אפשר לכתוב משהו ראוי בימים שכאלה).
בימים מוטרפים אלה, בפתחה של שנה חדשה וכפסע מהבחירות, כשהייאוש נמהל בתקווה, שאולי נצליח לשנות , גם אני מרגישה רוב הזמן , שהכול כבר נכתב ואין מה לחדש.
אבל כשעזרא אומר לי, שאין כמעט נשים שכותבות ל"בין חברים" ומחזק את הרגשתי שקולן של ה"חביירות" כמעט לא נשמע בערוצי התקשורת הקיבוצית, אני משנסת את מתני ומתגייסת לכתיבה.
"אודיסאוס". לההתפכח משכרון המלחמה והכוח, לאחר רבה שנות איליאדה (מ-AP)
***
אני מאמצת את מחשבותיי ועושה
בדיוק ההיפך ממה שמדריכת היוגה שלנו, המבקשת מאיתנו בשיעוריה, (להרחיק כל
מחשבה ממוחנו ולהתרכז בנשימה בלבד) הפעם, אני מזמינה את המחשבות, המתרוצצות
ומלוות אותי בימים אלה ומעודדת אותן להציף אותי ולחפש איתי את המלים
המתאימות.
אחת המחשבות המציפות אותי, בעקבות הצפייה בסרט "אודיסיאוס" היא, האם נצליח להתחיל סוף סוף את "האודיסיאה" שלנו, את החזרה הביתה, את ההתפכחות משכרון המלחמה והכוח, לאחר כל כך הרבה שנות איליאדה.
למי שטרם צפה בסרט ואינו זוכר את פרטי יצירותיו הקנוניות של הומרוס, משיעורי הספרות בביה"ס התיכון, אזכיר, שהאיליאדה מתארת את סוף עשור השנים של מלחמת טרויה, והאודיסיאה מספרת על עשר השנים של המסע המפרך הביתה של אודיסיאוס, הגיבור והתכסיסן (הוגה רעיון הסוס הטרויאני) לאחר נפילת טרויה.
אחת התמונות העוצמתיות בסרט היא הקלוז-אפ על פניו של אודיסיאוס, שבמאי הסרט, כריסטופר נולאן, היטיב לביים, כשברקע מראות הקרב העקוב מדם של אנשי טרויה ושמחת הניצחון של חייליו מול החורבן וההרס. רגע ההתפכחות ולקיחת האחריות של גיבור המלחמה, על ההרס שהוא חולל הוא עוצמתי כל כך שהוא מלווה אותי מאז הצפייה.
כשאני חוזרת לאיליאדה שלנו, לשמונת העשורים של מלחמות וסבבים שהם מנת חלקנו ולחם יומנו, ולשאלה: "האם לנצח נאכל חרב?", אני חוזרת ושואלת את עצמי, האם נצליח לבחור במנהיגים שהתפכחו מאשליית "רק בכוח", ומביאים איתם תפיסת עולם מפוכחת ואחראית לעתידנו בשכונה הסוערת שמסביבנו.
יאיר גולן וגדי אייזנקוט. להחזירנו הביתה למדינה שפויה ובטוחה (מרשת X)
***
יש לנו לא מעט "אודיסיאוסים" כאלה: רמטכ"לים וסגני רמטכ"לים, ראשי שב"כ ומוסד, לוחמים לתפארת, שלאחר שנים של לחימה מביאים איתם תפיסת עולם של ניהול אחראי ומפוכח והם אנטיתזה למי שמנהל היום את המדינה ומוביל את כולנו לאבדון.
למרות שהיו לנו כבר ניסיונות לא מוצלחים של אנשי צבא בכירים שנכשלו בזירה פוליטית, ולמרות התנגדותי להסללה הצבאית, שטרם הצמיחה לנו מספיק נשות צבא בכירות (אני מאמינה שבעתיד זה ישתנה) – אני מאמינה שאייזנקוט וגולן, בנט וסגלוביץ ואחרים, הם המנהיגים הפוליטיים שאנחנו זקוקים להם היום יותר מתמיד ומאחלת להם ולנו שיצליחו להוביל את האודיסיאה שלנו, את החזרה הביתה למדינה שפויה ובטוחה.
שנה טובה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות