האחשדרפנים: מסה על הכוח שאינו שלהם / שמיר קרן
פתיחה — האשליה הכפולה
הדיון הפוליטי בישראל בנוי על אשליה כפולה:
מצד אחד, הרוב הישראלי משוכנע שהעשירון העליון - אנשי ההייטק, המשפטנים, הרופאים, אנשי התקשורת, האקדמאים, הפרשנים - הוא בעל הכוח. מצד שני, העשירון העליון עצמו משוכנע שהוא בעל הכוח.
העשירון העליון אינו מחזיק בתשתית החומרית של המדינה. הוא אינו בעל הקרקע, אינו שולט באמצעי הייצור, אינו קובע את מחירי האנרגיה, אינו מחליט על פתיחת מלחמות. הוא מנהל. הוא מתווך. הוא מתפעל. הוא נהנה מהסדר הקיים — אך אינו הבעלים שלו.
זהו מעמד האחשדרפנים: שליחים שהשתכנעו שהם שולחים.
המסה הזו עוסקת במה שקורה למעמד כזה כאשר הבסיס החומרי שעליו נשענת כל הפירמידה — האנרגיה, המשאבים, העבודה הזולה, הסדר האזורי — מתחיל להיסדק. היא עוסקת במה שקורה כשהמסך נופל, ומי שחשבו שהם בעלי הבית מגלים שהם היו רק דיירים מוגנים בקומה גבוהה.
***
חלק ראשון - שלוש הדמויות של העשירון
את העשירון העליון אפשר למיין לשלוש דמויות-עומק, שלוש פונקציות שהסדר הקיים זקוק להן כדי לשמר את עצמו.
האחשדרפנים - המנהלים, הפקידים הבכירים, ראשי האגפים, אנשי המערכת. הם אינם בעלי הבית, אלא האחראים על תפעולו השוטף. הם חותמים על מכרזים, מנהלים תקציבים, מתאמים בין משרדים, יושבים בוועדות. תמורת נאמנותם הם זוכים למשכורות גבוהות, למעמד, לזכויות עודפות, לתחושת עליונות. הם לא יצרו את הסדר - הם חתמו על החוזה שלו.
הסריסים - אנשי המנגנון התרבותי והציבורי שאינם מייצרים דבר, אלא משמרים. יועצים, דוברים, אנשי יחסי ציבור, עיתונאים ממוסדים, מובילי דעת קהל. הם חסרי כוח עצמאי ותלויים בחסדי המערכת. חייהם מנוהלים בפחד מתמיד מפני אובדן המעמד, ולכן הם נאמנים מכל - דווקא משום שאין להם דבר אחר.
הברהמינים - אנשי הידע, האקדמיה, הפרשנות, המוסר. תפקידם להסביר מדוע הסדר קיים, מדוע הוא מוצדק, ומדוע כל חלופה היא מסוכנת. הם מייצרים את שכבת ההצדקה שמאפשרת לכל היתר להיראות טבעי, ניטרלי, בלתי נמנע. בין אם הם יושבים בימין ובין אם בשמאל - תפקידם המבני זהה: להפוך את הכוח לבלתי נראה.
שלוש הדמויות האלה אינן האויב האמיתי. הן המסך. והמסך הזה, כמו כל מסך, עלול ליפול.
.jpg)
סביון. העשירון העליו נהנה מהסדר הקיים אך איננו העלים שלו (מעיריית סביון)
***
חלק שני - מה שבעלי הכוח האמיתיים יודעים.
בעלי הכוח האמיתיים אינם יושבים בפאנלים. הם אינם רצים לכנסת. הם אינם מפרסמים טורים.הם מחזיקים בתשתית: קרקע, אנרגיה, מזון, פיננסים, תעשיות ביטחוניות, ערוצי הון. הם פועלים מעל ומתחת למערכת הפוליטית, והם יודעים דבר אחד שהעשירון העליון אינו יודע: שהסדר הנוכחי הוא זמני, ושמי שמנהל אותו - בר-החלפה.
וכשהבסיס החומרי יקרוס — פרנסה, תשתיות, אספקה, אמון — בעלי ההון הגדולים יוכלו לסגת, לגוון, להמתין. למעמד המנהלים לא תהיה שום אפשרות כזו.
הם לכודים במקומם. הם תלויים לחלוטין בהמשך פעולתה של המערכת. הם אינם יכולים לברוח עם ההון, כי רוב הונם הוא למעשה משכורות, מעמד, זכויות ונוחות. הם אינם אוחזים באמצעי ייצור משל עצמם, ולכן ברגע שההסכמים החברתיים קורסים — ערכם צונח.
והם יהיו הראשונים לשלם את המחיר. לא משום שהם העשירים ביותר, אלא משום שהם הכי מזוהים עם הסדר ובעלי הכי פחות שליטה בו.
***
חלק שלישי — שיטת העשירונים כמנגנון ארגון של מחסורמהי בכלל שיטת העשירונים?
זוהי שיטה לניהול חברה באמצעות דירוג מתמיד של בני אדם על פי הכנסתם, נכסיהם וצרכנותם. היא אינה מודדת רק פערים - היא מייצרת אותם. היא הופכת את האי-שוויון ממציאות חברתית לשיטה ארגונית: מי זכאי למה, מי נחשב למי, מי נכנס לאיזה מוסד, מי מקבל איזה שירות, מי נראה, מי נשמע, מי נחשב קיים.
העשירונים אינם רק מדד סטטיסטי. הם מערכת של קיום חברתי. הם יוצרים תחרות מתמדת בין בני אדם, מפרקים סולידריות, והופכים כל אחד ואחת לעסוקים בשאלה אחת: איך לא ליפול לעשירון שמתחת.
אך שיטה זו אינה יכולה להתקיים בכל מצב חומרי. היא תלויה בצמיחה, בעודף, במשאבים זורמים. היא תלויה בכך שיש תמיד עוד - עוד אנרגיה, עוד אשראי, עוד עבודה זולה, עוד שווקים, עוד משאבים להפיק ולבזבז.
***
וכאן טמונה נקודת השבר.שיטת העשירונים נבנתה בעידן של אנרגיה זולה ושופעת. היא הניחה שהעוגה גדלה, ושאפשר להשאיר את כולם במשחק כל עוד כל אחד מקבל פרוסה קצת יותר גדולה מהשני. אך מה קורה כשהעוגה מתכווצת? מה קורה כשהאנרגיה מתייקרת, המשאבים מתדלדלים, השירותים הציבוריים קורסים, והצמיחה נעצרת?
שיטת העשירונים אינה יודעת להתמודד עם התכווצות. היא בנויה על הבטחת ההתקדמות. ברגע שההבטחה מופרת — היא מאבדת את הלגיטימציה שלה, ואת יכולתה לארגן את החברה.
העולם במשבר ארגטי.המעבר לאנרגיות חלופיות איטי ויקר (theportugalnews.com)
***
חלק רביעי — בסיס האנרגיה והחומר מצטמצם
העולם כולו נמצא במעבר אנרגטי מטלטל. האנרגיה הזולה שהייתה זמינה במשך מאה שנה — נפט, גז, פחם - הולכת ומתייקרת. המעבר לאנרגיות חלופיות איטי מהנדרש, יקר, ומותנה בתשתיות שעדיין אינן קיימות בהיקף מספיק. במקביל, משאבים חיוניים — מים, קרקע חקלאית, מינרלים נדירים — הופכים למוקדי מתח.
ישראל תלויה בייבוא אנרגיה. משק המים שלה תלוי בהתפלה שזוללת חשמל. החקלאות שלה תלויה בסבסוד מים ואנרגיה. התחבורה שלה תלויה בנפט. הבנייה שלה תלויה בחומרי גלם מיובאים. הביטחון שלה זולל נתח עצום מהתקציב. והשכבות הרחבות שלה כבר שקועות ביוקר מחיה שמרסק כל תחושת יציבות.
זהו מחסור מתהווה, והוא אינו זמני. הוא מצטרף למשבר אקלים, למשבר פוליטי, למשבר ביטחוני — ולמשבר של אמון.
וכאשר הבסיס החומרי מצטמצם, שיטת העשירונים נחשפת במערומיה. היא אינה מסוגלת לחלק, משום שאין מה לחלק. היא אינה מסוגלת לצמוח, משום שהמשאבים מתכלים. היא אינה מסוגלת להבטיח, משום שהעתיד הופך לאיים.
ומה קורה אז? מי שניצב בראש הפירמידה — בלי להחזיק בשליטה — מוצא את עצמו תלוי באוויר.
חלק חמישי - הערבים, הזרים, הכיבוש והמלחמה כשדרות של אותה שיטה.
כאן נכנסת הטענה המרכזית, והיא חייבת להיאמר בבהירות:הכיבוש, ניצול העובדים הפלסטינים, ייבוא העובדים הזרים, והמלחמות החוזרות — אינם "סטיות" של המערכת או "מחירים" שהיא משלמת. הם השדרות המבניות שלה. הם מה שאפשר לשיטת העשירונים להתקיים כל עוד הבסיס החומרי הלך והתדלדל.
***
הפלסטינים כבסיס עבודה נטול זכויות:הכנסת עובדים פלסטינים לישראל מהרגע הראשון לכיבוש לא הייתה צורך כלכלי בלתי נמנע. היא הייתה מהלך מעמדי מובהק.
הפלסטינים הפכו לדלק של מנגנון הרווח: הם החלישו את כוח המיקוח של העובדים הישראלים, יצרו מאגר עבודה זול, גמיש, נטול זכויות, אפשרו למעסיקים להוריד עלויות ולצבור רווחים עצומים, ודחקו את הישראלים העניים מהעבודה.
מי שלא השתמש בפלסטינים - נמצא בעמדת חיסרון מול מתחריו. עלויות העבודה שלו היו גבוהות יותר. מתחריו יכלו להוזיל מחירים, לגרום לו לפשוט רגל, או להותיר אותו עם רווח נמוך מכדי להשקיע בחזרה בעסק. כך הוקטנו שחקנים קטנים אל מחוץ לשוק, עד שנוצרה ריכוזיות.
תחומי עיסוק שלמים ננטשו על ידי יהודים בשל חוסר הכדאיות לעבוד בהם, ובשל הדימוי החברתי הנחות שניתן להם מעצם העסקת הפלסטינים. חקלאות, בניין, תעשייה, שירותים — הפכו לעבודות עוני: מצד אחד, עבודות שבלעדיהן לא ניתן להתקיים; מצד שני, עבודות שלא ניתן לחיות מהן.
העובדים הפלסטינים הפכו לדלק של מנגנון הרווח (מקו לעובד)
***
הזרים כממשיכי הפונקציההחידוד העכשווי: אין כבר עובדים פלסטינים בישראל. במקומם יש זרים אחרים.
הטענה שאין ראיות לקשר בין ריכוזיות לעובדים פלסטינים היא טענה מיתממת. ריכוזיות משמעה חולשה של הרוב. כשמאיישים מאות אלפי משרות בעובדים בלי זכויות הצבעה, בפועל מרכזים כוח בידי אלה שהם בעלי זכויות הצבעה, ובעלי מקומות העבודה. אין מנגנון אחר.
המנגנון אינו תלוי בזהות הספציפית של המנוצלים, אלא בלוגיקה המבנית עצמה: מאגר עבודה נטול זכויות, הניתן להחלפה לפי צרכים פוליטיים וכלכליים. זהו ריכוז כוח שאינו נמדד רק במדדי שוק, אלא במבנה האזרחות עצמו.
ההתנחלויות כמנגנון דחיקה של ישראלים עניים.
***
הישראלים שנדחקו מטה - אלה שאיבדו את כוח המיקוח שלהם, שאיבדו את עבודתם, שחיו בפריפריה - נדחקו גם פיזית אל תוך יהודה ושומרון.הם הפכו לתושבי יישובים עניים, שתלויים לחלוטין בבעלי השררה השולטים בכל אמצעי הקיום שלהם. הם נדחקים ליריבות עם הפלסטינים על עצם הדיור שלהם, וליריבות עם ישראלים אחרים שנאלצים לשרת ביהודה ושומרון כדי לתחזק את המצב.
וכך נוצר מעגל שיעבוד מושלם: הפלסטינים משועבדים על ידי הכיבוש, הישראלים העניים משועבדים על ידי ההתנחלויות, והאליטה מרוויחה מכל החזיתות.
חשוב להבחין: חלק קטן מהמתנחלים הגיע אל יהודה ושומרון מתוך אידיאולוגיה. חלק זה אינו נושא הניתוח כאן. הרוב המוחלט של תושבי אותם יישובים - עמנואל, ביתר עילית, מודיעין עילית, מעלה אפרים, אריאל, מעלה אדומים - לא הגיע לשם מתוך אמונה. הוא הגיע לשם מתוך היעדר ברירה. דירה זולה, משכנתא מסובסדת, הטבות מס. המחסור הוא שדחף אותם אל מעבר לקו, לא הרעיון.
הם לא הגיעו עם סיפור. הסיפור ניתן להם אחרי שכבר היו שם, אחרי שהפכו מאוימים בפינוי, אחרי שגילו שעצם מקום מגוריהם הפך אותם לכלואים. האידיאולוגיה אינה הסיבה להתנחלות - היא התוצאה שלה. היא התשתית הארגונית שמאפשרת ללכודים לשרוד. ככל שהמלכודת עמוקה יותר, כך הסיפור חזק יותר. ככל שהאיום בפינוי מוחשי יותר, כך הקנאות גוברת. אין זה עיוורון; זה מנגנון הגנה של מי שאין להם לאן ללכת.
***
זוהי בדיוק נקודת הקושי הפוליטי: מה יעלה בגורלם כשהמאבק המעמדי הפנימי יצליח? כל תשובה אפשרית חושפת את משחק הסכום האפס - והם חלק ממנו, לא כמדכאים אלא כמי שנדחקו לתפקיד של חוצץ אנושי.
ומעל לכל אלה ניצבת המלחמה.
מלחמה לא הכרחית משרתת רק את שימור המבנה המעמדי. מלחמה לא הכרחית היא מלחמה על הנחתתה של אוכלוסייה שלמה, כאשר רובה של האוכלוסייה המנחיתה אינה רואה מזה שום תוספת אלא רק החסרה, וכאשר האוכלוסייה המונחתת אינה מהווה איום הישרדותי על ישראל הנפתר בהנחתתה.
***
לפי קריטריון זה, רוב המלחמות שישראל מנהלת בעשורים האחרונים - ובוודאי המבצעים החוזרים בעזה, ההתנחלות המתמשכת, התחזוקה הצבאית ביהודה ושומרון - הן מלחמות לא הכרחיות. הן אינן מגנות על הרוב הישראלי מפני איום קיומי, אלא מגנות על סדר מעמדי מסוים, על שליטה, על נרטיב.
מלחמה כזו היא מנגנון חלוקה: כשמדינה יוצאת למלחמה שאין בה צורך הישרדותי, היא למעשה מחליטה להפנות משאבים - כסף, תשומת לב, כוח אדם, תשתית - מהשירותים הציבוריים אל המנגנון הצבאי. זהו צעד חלוקתי מובהק. הוא מעשיר את תעשיות הביטחון, את הקבלנים, את בעלי ההון הקשורים למנגנון. הוא מרושש את מי שתלוי בשירותים ציבוריים.
לכן המאבק נגד מלחמה לא הכרחית אינו "מאבק שלום" נפרד - הוא חלק ישיר מהמאבק המעמדי על חלוקת המשאבים.
האליטה הכלכלית זקוקה לכך שהרוב הישראלי יחווה כל סכסוך כאיום הישרדותי. ברגע שהרוב יזהה שהאיום אינו הישרדותי - שהפלסטינים אינם מסוגלים לחסל את ישראל, שגם בימי הלחימה הקשים ביותר מדינת ישראל ממשיכה לתפקד, שצה"ל חזק לאין שיעור מכל אויב אזורי - אזי ההצדקה למלחמות מתמוטטת.
וזו בדיוק נקודת התורפה של המנגנון: הוא תלוי באשליית ההישרדות.
בית"ר עלית. רק חלק מתנחלים מועמים אידיאולוגיים (מוויקיפדיה)
***
חלק שישי — מה קורה כשהבסיס קורסכשהאנרגיה מתייקרת, כשהמים מתמעטים, כשהדיור מתרחק מהישג יד, כשהשירותים הציבוריים קורסים, כשהביטחון האישי מתערער - הסדר נחשף.
הסיפור שהעשירון העליון סיפר - על ניהול, על אחריות, על מומחיות - מפסיק לשכנע. השכבות הנמוכות והבינוניות אינן מוכנות עוד לשאת את הנטל. הפלסטינים והזרים ממשיכים לשמש כשעירים לעזאזל, אבל גם הכלי הזה נשחק. כי כשהמחסור עמוק מספיק, כבר אי אפשר להפנות את הזעם החוצה - הוא מופנה פנימה.
***
ואז מתברר:האחשדרפנים מגלים שאין להם צבא משלהם.
הסריסים מגלים שאין מי שיגן עליהם.
הברהמינים מגלים שהסיפור שלהם אינו מסוגל לעצור רעב.
הם לא ייפלו בגלל שנאה מעמדית. הם ייפלו כי ערכם התפקודי מתאפס. ברגע שהמערכת אינה מתפקדת, אין עוד צורך במתפעלים שלה.
והבעיה חמורה עוד יותר: הקריסה אינה מובילה אוטומטית לשוויון. ההיסטוריה של חברות במחסור אינה חד-משמעית. מחסור חמור מוביל פעמים רבות דווקא להתכנסות שבטית, להאשמת מיעוטים, לחיפוש שעירים לעזאזל, ולקבלת שלטון אלים שמבטיח "סדר". ישראל כבר נמצאת במסלול כזה: הפלסטינים אינם רק משועבדים - הם מוצגים כאיום קיומי, והאליטה הכלכלית משתמשת בהם כדי להסיט זעם מהמבנה המעמדי.
אם הקריסה תגיע במלוא עוצמתה, אין כל ערובה שהרוב יבחר בשוויוניות. ההפך אפשרי: הרוב יבחר במי שמבטיח לו "לנצח" את הפלסטינים, את הזרים, את המיעוטים - גם במחיר של עוני מעמיק.
שוויוניות בחלוקת משאבים אינה תוצאה אוטומטית של מחסור. מחסור מייצר פוליטיקה של הישרדות. איזו פוליטיקה תנצח - תלוי בהתארגנות מוקדמת.
***
חלק שביעי — תשתית התמצאות ותשתית ארגוניתכשמחסור מכה, הוא אינו מגיע כעובדה נקייה. הוא מגיע מלווה בסיפורים. הסיפור שינצח יקבע אם המחסור יהפוך למנוע של התארגנות שוויונית או למנוע של סמכותנות.
זהו תפקידם של רעיונות בהיסטוריה: לא לשנות מציאות בעצמם, אלא לאפשר לאנשים לזהות את הרגע שבו המציאות משתנה - ולפעול בו בזמן, במקום להיגרר אחריו.
אם אין תשתית התמצאות לפני הקריסה, המחסור יפורש על ידי הכוחות החזקים ביותר בשוק הסיפורים - והם יספרו שהבעיה היא הפלסטינים, הזרים, השמאל, המיעוטים. הם כבר מספרים זאת. לכן, כל יום שבו אין שפה מעמדית משותפת, הוא יום שבו מתחזק הסיפור הסמכותני.
הטקסט הזה הוא ניסיון להקדים תרופה למכה: לבנות עכשיו את השפה שתאפשר לרוב לזהות את המחסור כמחסור מעמדי, לא כ"מצב זמני", לא כ"גזירת גורל", לא כ"אשמת אויב חיצוני". ברגע שהשפה הזו תהיה זמינה, המחסור עצמו יכול להפוך מזרז להתארגנות - ולא לקריסה אל תוך ידיהם של מי שמנהלים אותו לטובתם.
כאן מגיעה נקודת ההכרעה הפוליטית.
העשירון העליון יכול לבחור באחת משלוש דרכים:
עריקה אל החזקים באמת - להיצמד לבעלי ההון הגדולים, לנסות להפוך ל"אנשים של מישהו". דרך זו מעניקה הגנה זמנית, אבל הופכת את העריקים לכלים חד-פעמיים.
הצטרפות לבניית סדר מעמדי חדש - להבין שאין עתיד בהגנה על הסדר הקיים, ושהסיכוי היחיד לשרוד אינו בשמירה על יתרון, אלא בשותפות בבניית מערכת אחרת.
זו אינה קריאה מוסרית. זו קריאת חירום מעמדית.
א. הפסקת הייצור של שכבת ההצדקה.
הברהמינים חייבים להפסיק להסביר מדוע הסדר הנוכחי סביר. כל פרשנות שמנרמלת את המצב, כל ניתוח שמציג את הקיים כבלתי נמנע — היא חתימה על גזר הדין שלהם.
העשירון העליון מחזיק במה שאין לאחרים: ידע מקצועי, גישה למידע, יכולת ניהול, היכרות עם מנגנונים. כל עוד כלים אלה משרתים את הסדר הקיים, הם משרתים את מי שאינו זקוק עוד לעשירון הזה.
שירותים ציבוריים אוניברסליים, התארגנויות עובדים, מערכות חינוך ובריאות שאינן תלויות בשוק - אלה אינן רק אינטרס של העניים. הן רשת הביטחון היחידה של מי שאין לו הון עצמאי, גם אם היום נדמה לו שיש לו.
שירותים ציבוריים אוניברסליים מעולים - חינוך, בריאות, דיור, תחבורה, רווחה - ככלי ליצירת שוויון חומרי.
והגדלת חלקם של העובדים בתמורה לרווח של מקום העבודה - שכר גבוה יותר, שיתוף ברווחים, זכויות עובדים מורחבות - ככלי להחזיר לרוב הציבור את כוחו הכלכלי.
המימון יגיע מהגדלת המס על העשירים ביותר, על בעלי ההון, על הנכסים המרובים - כלומר, הפיכת המערכת החומרית עצמה לכלי חלוקתי.
שירותים ציבוריים מעולים כוללים גם שירותים לאותו ציבור כלוא - חינוך, בריאות, דיור, תחבורה - שיינתנו בתוך ישראל. זהו הכלי העמוק ביותר נגד ההתנחלות: לא פינוי אלים, אלא הצעת חלופה חומרית אמיתית. ברגע שתושב יישוב כמו עמנואל יידע שיש לו אפשרות אמיתית לגור בכבוד בתוך הקו הירוק - בלי לאבד את קהילתו, בלי לאבד את ביטחונו הכלכלי - ההיצמדות הקנאית אל המקום שנדחק אליו תיחלש מעצמה.
נחוצות מערכות ציבוריות שאינו תלויות בשוק (מ-GOV.IL)
***
שירותים ציבוריים כאלה משמעם שמיליוני ישראלים נוספים ייכנסו אל תוך מעגל הזכאות. זהו איום ישיר על שני העשירונים העליונים. לא משום שהם שונאים את הלכודים, אלא משום שכל הגדלה של מעגל הזכאים מקטינה את עודפי המשאבים המופנים אליהם. וזו בדיוק הסיבה שהאליטה כל כך זקוקה להשאיר את אותם יישובים מעבר לקו: לא רק כדי להחזיק בשטח, אלא כדי להחזיק את תושביהם מחוץ למעגל החלוקה שבתוך ישראל.
אלה הכלים שיכולים לפגוע ישירות בבעלי ההון האמיתיים, לשפר את חייהם של רוב הישראלים, להחליש את מנגנון הניצול של פלסטינים וישראלים עניים כאחד, ולהפוך את המאבק לשוויון פנימי למאבק נגד הכיבוש - באותה מכה.
הטקסט הזה אינו נכתב מתוך עוינות אישית, אלא מתוך קריאה של הכיוון שאליו הסדר מתקדם.
מי שחושב שהקריסה לא תגיע - שישאל את עצמו מדוע הוא עצמו כבר אינו מאמין בסיפור שהוא מספר. מי שחושב שהקריסה רחוקה - שיבדוק מה קורה לשירותים הציבוריים, לשכר, לדיור, לביטחון האישי. מי שחושב שהוא יינצל בזכות קרבתו לבעלי הכוח - שיזכור שקל יותר להחליף מנהל מאשר להחליף תשתית.
האם הוא מסוגל להפסיק להיות אחשדרפן של סדר שהוא עצמו כבר אינו מאמין בו - לפני שהסדר יפסיק להזדקק לו?
ואם התשובה היא לא - אזי הוא ימצא את עצמו, במוקדם או במאוחר, בלי כלום. לא מפני שנלקח ממנו. אלא מפני שמעולם לא היה באמת שלו.
כי הכוח אינו במשכורת. הכוח אינו במעמד. הכוח אינו ביכולת להסביר.
הכוח נמצא בשליטה על התנאים החומריים של החיים.
ומי שאינו שותף לבנייתם מחדש - ייוותר מחוץ להם, גם אם היום הוא יושב בראש השולחן.
שיטת העשירונים נבנתה על אנרגיה זולה, עבודה נטולת זכויות, מלחמה מתמדת וסיפור שהצדיק את כולם.
האנרגיה מתייקרת. העבודה הנטולה מאיימת להפוך לנטל פוליטי. המלחמה מפסיקה לשכנע. הסיפור נשחק.
האם המעמד שניצב בראש הפירמידה - האחשדרפנים, הסריסים והברהמינים - יהיה מסוגל לזהות שהפירמידה עצמה קורסת, ולבחור צד בבניית סדר חדש?
או שהוא ימשיך לשמר את מה שהיה, עד שיימצא את עצמו, בפעם הראשונה בחייו, באמת למטה?
היא כבר נראית בשטח.
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!