שישה עשורים בנגב / אורי הייטנר
שתי אהבות גדולות יש לד"ר זאב זיוון – הנגב ותנועת הצופים. את שתיהן הוא מגשים בחייו ובתפקידיו. הוא הגיע לנגב עם גרעין של תנועת הצופים לקיבוץ שדה בוקר, והוא חי כבר שישה עשורים בנגב, והוא מגשים את המימרה "פעם צופה – תמיד צופה", לא רק בכך שהגשים בנגב, אליו יצא מטעם הצופים, אלא בתפקידים שנשא ובהם שליח תנועת הצופים בתנועת האחות בצפון אמריקה "יהודה הצעיר" ומרכז תנועת הצופים בישראל ותמיד הוא חי את הצופים.
שתי אהבותיו הן גם נשואי מחקרו. הוא חוקר את הנגב ופרסם ספרי מחקר רבים על הנגב, ומלמד על הנגב בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, והוא מדריך טיולים בנגב. והוא גם ההיסטוריון של תנועת הצופים ופרסם את הספר "היה נכון" על תנועת הצופים.
הכרתי את זאב כשכיהן בתפקיד מרכז תנועת הצופים ואני הדרכתי גרעינים לאורטל של תנועת הצופים, ומאז אנו בקשר. היום אנו חברים בפורום חוקרי הקיבוץ. לכל מפגש של הפורום הוא מביא אתו את ספריו למכירה, ובאחד הכנסים האחרונים רכשתי את ספרו התשיעי "שישה עשורים בנגב – קרקע, התיישבות וביטחון". טוב, כשאני רואה "קרקע, התיישבות וביטחון", איך לא ארכוש ואקרא?
הספר הזה שונה משמונת ספריו הראשונים, בכך שהוא לא כתב אותו, אלא מאמר אחד מתוכו, ועוד מאמר שהיה שותף לו עם שני כותבים אחרים. הוא ערך 30 מאמרים של חבריו החוקרים, שתרמו ממחקריהם לספר שיצא לכבוד הגיעו לגבורות. זהו ספר עב כרס, המחולק לשישה חלקים: הנגב, הבדווים, ארכיאולוגיה, מלחמות, גבולות וחינוך הנוער; שישה נושאים שבהם נגע זאב לאורך השנים. הרוב הגדול של המאמרים עוסקים בנגב, אך מיעוטם עוסקים באזורים אחרים בארץ ישראל ואחד אף בגולה – מאמרו של ד"ר יוחנן בן יעקב על תנועת השומר הדתי בפולין.
ששה עשורים בנגב. מגוון רחב של תחומי עיסוק בספר רב תחומי
***
מפאת קוצר היריעה אזכיר רק אחדים מן המאמרים.ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור לא פרסם הפעם מחקר, אלא ממואר, שבו סיפר את זיכרונותיו מעשרה מסעות למצדה, למדבר יהודה ולנגב. המאמר משובב נפש, והוא מחזיר אותנו לתרבות המסעות של תנועות הנוער בשנותיה הראשונות של המדינה.
הזואולוג ד"ר רוני אסטרייכר כתב על יחסי גומלין, חלוקת המרחב וקביעת הגבול בין קבוצות זנבנים בערבה. בעיניי כקורא, יותר משזה מחקר זואולוגי, הוא מחקר סוציולוגי, על חיי החברה של ציפורי השיר הללו.
ד"ר חנינא פורת כתב על ספרו של פרופ' אביהו רונן "אנחנו לא בקונצנזוס, כרם שלום, קיבוץ קטן ופרוע על גבול רצועת עזה 1968-1978". כרם שלום היה קיבוץ של האגף השמאלני הרדיקלי בקיבוץ הארצי שהיווה אופוזיציה להנהגת הקיבוץ הארצי וחבריו היו אקטיביסטים פוליטיים, בעיקר במאבק פעיל נגד ההתיישבות בחבל ימית. מה הפלא שהקיבוץ, בהרכבו הראשוני, לא האריך ימים? יישוב שהאקטיביזם שלו אינו יישוב הארץ אלא מאבק נגד התיישבות – סופו להתפורר. זו לא המסקנה של הספר ושל המאמר – זו המסקנה שלי.
חברי הארכיאולוג איש הגולן פרופ' חיים בן דוד, פרסם מאמר מרתק על אבני מיל וכתובות חדשות בקטע חדש של דרך הבשמים בנגב.
הארכיאולוג ד"ר יהודה גוברין פרסם מאמר מקורי ויצירתי של איתור וזיהוי גיאוגרפי של ההרים חלק ושעיר בדרומה של כנען.
***
תא"ל (מיל') ארז לב-רן פרסם מאמר מאלף על גיבור מלחמה – "דב הבלונדיני", סרן יעקב גרנק, שהיה מהמפקדים הנועזים של לח"י ואח"כ של צה"ל הצעיר בקרבות מלחמת השחרור בנגב, שבהם נפל.גם מאמרו של אל"מ (מיל') ד"ר חיים רובינשטיין עוסק במלחמת השחרור, ומספר את סיפורה העגום של שיירת נבי דניאל.
ההיסטוריונים החדשים שמנסים לקעקע את אתוס מעטים מול רבים במלחמת השחרור, נוהגים לציין שכמעט בכל קרב בפני עצמו, היה יתרון כמותי לצה"ל. זה נכון, ואין זה סותר כהוא זה את האתוס. ברור שהיינו מעטים מול רבים, אבל ההנהגה המדינית והפיקוד הצבאי ידעו איך לנהל בתבונה את ניוד הסד"כ של צה"ל באמצעות ריכוז מאמץ בקרבות המכריעים כך שבכל אחד מהם (או ליתר דיוק ברובם) יהיה יתרון כמותי, וכמובן איכותי, לצה"ל.
מאמרו של יובל נבו "הנפוליאונצ'יקים שהצילו את היישובים במלחמת העצמאות" מתאר את השימוש המושכל בניוד תותחי הרים קליבר 65 דגם 1906, שכונו נפוליאונצ'יקים כיוון שהיו צרפתיים, קטנים וישנים, כך שיהיו תמיד במקום הנכון ובזמן הנכון בקרבות מלחמת השחרור.
ד"ר זאב זיוון. אהבת הנגב ותנועת הצופים (מוויקיפדיה)
***
מאמרו של חתן השמחה זאב זיוון,
"תנועת הצופים במפנה המאות – מחלוציות לקהילתניות", מתאר את השינוי
המשמעותי שעברה תנועת הצופים בשלהי המאה שעברה וראשית המאה הנוכחית, מתנועה
המחנכת להגשמה חלוצית בהתיישבות קיבוצית לאורך הגבולות, והונהגה בידי
שליחי התנועה הקיבוצית, שהוא עצמו היה מאחרוני מרכזיה מטעם התנועה
הקיבוצית, לתנועה שהדגש בה הוא על טיפוח ערכים קהילתיים, של תרומה לקהילה
שבה הם חיים.
כמי שהיה חניך, מדריך ורשג"ד בתנועת הצופים והמשיך להגשמה בקיבוץ והדריך גרעינים להגשמה באורטל, אני יכול להעיד שגם בתקופה החלוצית, הקהילתניות הייתה מרכיב מרכזי בחיינו התנועתיים. כלומר, הקהילתניות לא החליפה את החלוציות, אלא היא מה שנשאר אחרי הוויתור על החלוציות.
***
הגיאוגרף ההיסטורי פרופ' גדעון ביגר, מגדולי המומחים לגבולות הארץ והמדינה, כתב את המאמר: "מי היה ראוי לכתוב 'מגישים את חוף אילת למדינת ישראל?' – הארבעה שהביאו להכללת חוף אילת בגבולות ישראל". הציטוט "מגישים את חוף וגו'" הוא ממברק שכתבו מפקדי חטיבת הנגב וגולני בי"א באדר תש"ט, עם שחרור חוף אילת, לממשלת ישראל.
לטענת ביגר אמנם החטיבות שחררו את האזור, אך מה שקבע את הגבול, שכלל את אילת, בידי ישראל, זו הדיפלומטיה. והוא הציג ארבעה אישים שעסקו בכך, החל בקביעת הגבול בין האימפריה העות'מאנית לשלטון הבריטי על מצרים ב-1906 ועד ועדת אונסקו"פ שקבעה את גבולות החלוקה. ביגר ממעיט גם בתרומת ההתיישבות לעיצוב הגבולות, שבעיניו נקבעים אך ורק על שולחן המו"מ.
***
עם כל הכבוד לדיפלומטיה, אני חולק עליו. דווקא דו"ח אונסקו"פ מעיד על כך יותר מכל. כותבי הדו"ח התפעלו מן ההתיישבות היהודית בצפון מערב הנגב, מהיכולת לפתח חקלאות ולהזרים מים – יש מאין, ולכן הם צירפו את הנגב לשטח המדינה היהודית, וכתבו זאת בפירוש. נכון שאת דרום הנגב הם הכלילו בשטח המדינה היהודית אף שלא הייתה שם התיישבות יהודית, אך ביגר עצמו מציין, במקום אחר במאמר, שההתפעלות מן היכולת ההתיישבותית של התנועה הציונית באזור מדברי, כפי שראו אותה בצפון הנגב, הביאה אותם להחלטה להכליל במדינה את דרום הנגב, מתוך הבנה שהציונים ישכילו ליישב את האזור כפי שעשו בצפון הנגב.
הוכחה נוספת למשמעות ההתיישבות בעיצוב הגבול, מצויה במאמרו של הגיאוגרף ההיסטורי ד"ר שי רוזן " 'שטח קטן סיפור גדול' – ההתיישבות הבהאאית בדרום מזרח בקעת כנרות והשפעתה על עיצוב קו הגבול במרחב". כאן אין המדובר בהתיישבות ציונית, אך בקביעת הגבול הבינלאומי בין המנדט הבריטי על א"י למנדט הצרפתי על סוריה, השפיע מיקומם של כפרים בהאאים שהתיישבו בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ממזרח לכינרת, כאשר המרכז הבהאי הוא בא"י המערבי, בעכו, על מיקום קו הגבול, כדי לא להפריד את הכפרים ממרבית בני דתם.
מפגן אנטישמי בניו יורק. קנאה בהישגי היהודים ומדינת ישראל (מ-shutterstock)
***
דורון קורן עסק בגל האנטישמי הפוקד את העולם בעיקר מאז 7 באוקטובר, תוך שיתוף פעולה בין הימין הרדיקלי והשמאל הרדיקלי, אנשי העליונות הלבנה עם אפרו-אמריקאים רדיקלים, אנשי קו-קלוקס-קלאן עם הווקיסטים. לטענתו, כמו בכל גלי האנטישמיות בעבר, המניע הוא הקנאה בהישגים הגדולים של העם היהודי ושל מדינת ישראל.
"בשבח השכחה" הוא מאמר של ההיסטוריון ד"ר מאיר מרגלית. ברוח מסתו המפורסמת של ד"ר יהודה אלקנה שהציע שנשכח קצת את זכר השואה כי היא הופכת אותנו ללאומנים, כך מציע גם מרגלית. השכחה שהוא מציע היא סלקטיבית. הוא מציע לזכור את מה שאנחנו משכיחים אך לשכוח את הזיכרון שעלול להזיק. "השכחה היא מחוז של התפייסות, שטח מוגן משנאה, חף משטנה והתחשבנויות קטנוניות... שטח סטרילי המאפשר יחסי אנוש חפים מדעות קדומות". כלומר, עלינו לשכוח את האמת שעלולה להפריע לנו להתפייס עם אויבינו, או עלולה חלילה לגרום לנו לא לוותר על דרישות שידרשו מאתנו במסגרת אותו פיוס, מתוך זיכרון משמעות ויתורים. אך לא הכל טוב לשכוח. הוא נוזף בנו על מנגנון השכחה שלנו, "כאשר אי אפשר לגשר על פער שבין הערכים המוסריים שרצינו מאוד להחזיק בהם, לבין העוולות שעשינו, אנו מעבירים את התודעה למצב של 'שכחה', בהנחה שעוולות שאין מדברים עליהן נעלמות מעצמן... אחרי החורבן שהותרנו ברצועת עזה יש צורך במחיקון עצום כדי להתגבר על הפשעים שביצענו במקום".
***
עכשיו הכל ברור. למען הפיוס עלינו להחליט לשכוח את העובדות ההיסטוריות על האופן שבו שוב ושוב אנו מותקפים, וככל שאנו מוותרים יותר אנו מותקפים יותר, שמא זיכרון האמת ההיסטורי יגרום לנו, חלילה, להתלבט האם לשוב ולוותר. אם נזכור את תוצאות ההתנתקות, למשל, אנחנו עלולים, חלילה, לא לחזור עליה. כאן השכחה משובחת ומבורכת. אבל אל לנו לשכוח, ועלינו לזכור, את ה"פשעים" וה"חורבן" שכביכול המטנו על עזה. כלומר, על פי תפיסת עולמו העקומה של מרגלית, שמרבה לצטט הוגים אנטי ציונים כמו ברוך קימרלניג, ענת מטר ואורי לם, ראוי שנשכח את טבח 7 באוקטובר, ונאמץ תודעה שעל פיה 7 באוקטובר לא היה אלא אות הפתיחה למסע הפשעים והחורבן שעשינו בעזה, כי כך נוכל להתפייס עם רוצחינו.
אומר לסיכום, שמלבד מאמרו של מרגלית, זה ספר יפה וראוי. מן המעט שבמעט שהבאתי כאן, אפשר להתרשם מהמגוון הרחב של תחומי העיסוק בספר הרב תחומי הזה, שמעשיר את ידיעותינו בשלל נושאים העוסקים, ברובם, בנגב.
ברכות לזאב זיוון בן השמונים!
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!