הבוקר חרגול גדול התנגש בדלת הזכוכית שבכניסה ונחת על המדרגה. אולי הוא נפצע קצת, אבל אני לא חושבת. הוא פשוט נשאר לנוח במקום שהוא נחת. עשה רושם שהוא מתכוון להישאר שם הרבה זמן. זה לא טוב, חשבתי לו, זה ממש מסוכן. זה בדיוק המקום שבו סיוון טורפת את הקורבנות שלה. היא צדה אותן, בזמן האחרון זיקיות, ומביאה אותן בדיוק הנה למדרגה העליונה ליד הדלת, בדיוק איפה שאתה יושב. שוכב. מונח. כדאי לך לעוף מפה.

טוב, זה לא עזר. הוא לא זז. יכולתי לפתוח את הדלת ולדחוף אותו משם אבל התעצלתי. העולם כמנהגו נוהג, כמו שלייבוביץ' אמר. פניתי לעניין אחר. כבר היתה לי בראש תמונה של סיוון מכרסמת חרגול. עשיתי הפסקה של פרסומת אחת ברדיו וחזרתי להסתכל. החרגול כבר לא היה. סיוון עמדה שם בגפה, מחכה שאפתח לה את הדלת.

מתוך ספרה החדש של נעה זית: אי שם בשבר הסורי-אפריקני