גלגול נשמות פוליטי של חמאס / ד"ר רונית מרזן
ההתקרבות המחודשת בין מוחמד דחלאן לחמאס, הכוללת מגעים על שיתוף פעולה והקמת רשימה לאומית רחבה, נראית לכאורה כמהלך מוכר. אלא שהנוסחה שהייתה עשויה אולי להועיל לישראל ב-2017, מקבלת היום משמעות מסוכנת והפוכה לחלוטין.
מבט לאחור על אירועי 2017 ממחיש את חלון ההזדמנויות שהוחמץ אז: יחיא סינוואר פנה לקהיר וקידם הבנות עם דחלאן בחסות איחוד האמירויות, במטרה להקל את המצור על עזה ולצמצם את התלות של חמאס בציר הקטרי-טורקי.
***
דחלאן רתם את מצרים ואבו דאבי שהביאו כסף, גישה למעבר רפיח וקשרים ביטחוניים, ובמקביל חתם סינוואר על הסכם פיוס עם פתח. המהלך לא הבשיל עקב התנאים שהציבה ישראל, מחלוקות עמוקות על סוגיית הנשק וחששו של אבו מאזן מעליית דחלאן. נקודת המפנה חלה ב-2018-2019, כאשר במקום המנגנון המצרי-אמירתי נבנה מודל העברת המענקים במזומן מקטר באישור ישראלי. בדיעבד, במקום להסיט את עזה מהמסלול הקטרי, המנגנון העניק לחמאס יציבות שלטונית ומרחב פעולה לבניית כוחה הצבאי.
היום החיבור מתחדש, אך בתוך ארכיטקטורה אזורית שונה לחלוטין. דחלאן שוב בתמונה, מצרים במרכז, ואיחוד האמירויות מוכנה לשים מאות מיליונים על השולחן כדי לפרק את חמאס מנשקה, להחליש את מנגנון 'פתח' הישן ולרכוש לעצמה דריסת רגל מרכזית בשיקום עזה. אלא שהפעם קטר אינה מודרת מהמשחק: היא פועלת כמתווכת מרכזית המעורבת ישירות בעיצוב המערך החדש.
מוחמד דחלאן. חיבור בתוך ארכיטקטורה שונה (מ-FB)
***
כאן
טמונה המלכודת הגדולה: ב-2017 דחלאן היה עשוי לשמש כלי לחילוץ חמאס
מההשפעה הקטרית; כיום הוא עלול להכניס אותה למסלול המצרי-אמירתי מבלי
שתוציא רגל אחת מהמסלול הקטרי. נוצרת חלוקת עבודה שבה קטר מספקת את התיווך
מול הנהגת חמאס, מצרים את הגיאוגרפיה והביטחון, האמירויות את המימון ודחלאן
את הגשר למערכת הפלסטינית הרחבה.
הסכנה לישראל אינה מתמצה בשאלת פירוז הנשק, אלא ב"הלבנתה" הפוליטית של חמאס. התמודדות במסגרת רשימה לאומית משותפת תאפשר לתנועה להצניע את המיתוג שלאחר שבעה באוקטובר, להיטמע לצד אנשי 'פתח' ודמויות עצמאיות, ולזכות מחדש בלגיטימציה שלטונית. דחלאן, כאויב מר לשעבר, מעניק לה את כרטיס הכניסה המושלם למיינסטרים המצרי, הערבי והמערבי.
***
הניסיון להציג חזות פרגמטית במסגרת רשימה לאומית אינו אלא אחיזת עיניים. ה- DNA הרעיוני של חמאס נותר בעינו: פס הקול שלה ממשיך להדהד קריאות לג'יהאד ולחידוש פיגועי ההתאבדות, לצד התרפקות על מורשתו של עבדאללה עזאם, מאבות הג'יהאד העולמי ואל-קאעדה. תנועה המקדשת אתוס טוטליטרי שכזה אינה עוברת טרנספורמציה פוליטית אמיתית, אלא משתמשת בכלים דמוקרטיים ככסות בלבד להמשך מאבקה.
באירוניה היסטורית, האיש שעשוי היה להרחיק את סינוואר מדוחא ב-2017, עלול להיות זה שיסייע לחמאס לשרוד פוליטית כיום בחסות אותה קטר. אחרי החורבן חסר התקדים שהמיטה על בני עמה והאכזריות הבלתי נתפסת שביצעה בישראלים, ישראל אינה יכולה להסתפק בניצחון על המבנה הצבאי של חמאס רק כדי לאפשר את שיקומו של הארגון כשחקן פוליטי לגיטימי בדלת הראשית.
מימין: דחלאן ואבו מאזן. מחלוקות וחשש של אבו מאזן מנעו שת"פ (מאל-ג'זירה)
***
נ.בלמען ההגינות והדיוק המחקרי, יש להודות: כאשר הצבעתי בזמנו על תמורות בשיח הפוליטי של חמאס בעקבות המסמך המדיני מ-2017, זיהיתי נכונה את המאמץ המתוחכם של התנועה לאמץ שפה דיפלומטית ופרגמטית כדי לייצר מרחב תמרון ולגיטימציה מול המרחב האזורי והמערב. אלא שהטעות לא הייתה בזיהוי שינוי השפה, כי אם בהנחה שהתאמת השיח עשויה לחלחל לפרקטיקה.
בדיעבד התברר כי חמאס למדה לשלוט בז'רגון הפוליטי ככלי שרת בלבד, מבלי לשנות כהוא זה את ה-DNA הדוקטרינרי שלה. המעטפת הפוליטית החדשה לא ביטאה התמתנות אידיאולוגית או נטישה של אתוס הג'יהאד וההשמדה, אלא שימשה מסווה טקטי ולגיטימציה למאבק המזוין עד להבשלת התנאים הצבאיים.
אולם במקום להעמיד את השיח הפוליטי של חמאס למבחן ולחשוף את כוונותיה האמיתיות, העדיפה ממשלת ישראל לבטל את המהלך בהפגנתיות: נתניהו קרע את המסמך לעיני המצלמות והשליך אותו לפח תוך החמצת ההזדמנות לאתגר את התנועה בזירה האזורית והבינלאומית
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!