אלטלנה: המאבק על סמכות, ריבונות וממלכתיות / ד"ר דן שיאון
בימים אלו התגלו מחדש שרידי הספינה אלטלנה שהוטבעה על ידי חיל הים בלב ים. הגילוי הסנסציוני מעורר דיון ציבורי אשר מנוצל בהכרח לחיזוק נרטיבים שונים של הצדדים הפוליטיים. המאמר בהמשך מנסה לעשות סדר בעובדות.
הדיון סביב אלטלנה והתותח שפגע בה נתפס בזיכרון הקולקטיבי כאירוע נקודתי, אך למעשה מדובר במשבר דרמטי שנמשך יומיים וחצי (22-20 ליוני 1948). במידה רבה, היה זה ניסיון לערער על לגיטימיות מוסדות המדינה הצעירה שאך הוקמה באמצעות מיליציות חמושות, ומנגד – נחישות של השלטון למנוע זאת.
***
הרקע המדיני נטוע בקיץ 1947, כאשר הספינה נרכשה על ידי "הוועד העברי לשחרור האומה" – זרוע פוליטית של האצ"ל בארצות הברית שהתנגדה לתוכנית החלוקה וקראה להקים ״ממשלה עברית״ זמנית בגולה. אלטלנה יצאה ממרסי ב-11 ביוני 1948, כשעל סיפונה כ-930 נוסעים (רובם ניצולי שואה), מטען נשק נרחב וציוד רפואי. ההפלגה יצאה לדרך באופן פרדוקסלי כעשרה ימים לאחר שמנחם בגין חתם, ב-1 ביוני 1948, על הסכם רשמי לפירוק האצ"ל, מסירת נשקו והשתלבות לוחמיו בגדודים מיוחדים בצה"ל.
לבגין נודע על ההפלגה רק משידורי רדיו BBC והוא ביקש תחילה למנוע את הגעתה – מחשש להפרת ההפוגה הראשונה שנכנסה לתוקף, ללא אישור ממשלתי. נציגי הממשלה הציעו לרכוש את הנשק, אך בגין סירב בטענה שאנשי האצ"ל אינם סוחרי נשק. הוא עמד על כך שחלק ניכר מהציוד יעבור ללוחמי האצ"ל בירושלים (20 אחוזים המיועדים לעיר העתיקה), שלטענתו עמדו חודשים רבים כשידיהם כמעט ריקות.
על אף חילוקי הדעות, ההסכמה הראשונית הייתה לעגון בחוף כפר ויתקין ולפרוק את המטען בחשאי. אך בערב ה-20 ביוני, לאחר שהספינה הגיעה וחלק מהציוד נפרק, הועלה חשש בממשלה מפני התקוממות אנשי האצ״ל שנאספו על החוף וניתן אולטימטום מפורש של משרד הביטחון: למסור מיד את הספינה והנשק שבה לידי צה"ל. סירוב מפקדת האצ"ל לאולטימטום הוביל לחילופי אש ולקרבות שגבו מחיר כבד לשני הצדדים: 2 חיילי צה"ל ו-4 אנשי אצ"ל נהרגו במקום. בעקבות העימות, השיטה מפקדת האצ"ל את הספינה, כשעל סיפונה בגין עצמו, לחוף תל אביב.
האניה אלטלנה. מאבק על מונופול הפעלת הכוח הצבאי (amutayam.org.il)
***
בלילה של ה-22 ביוני השליכה אלטלנה עוגן מול חופי תל אביב והועלתה על שרטון בהוראת מפקד האונייה אליהו לנקין ״כדי להבהיר שאינה עוסקת במרידות״. אולם, בעיר התפתח עימות מזוין במוקדים רבים; אנשי אצ"ל שנאספו על החוף פירקו מנשקם כוחות חי"ם (חיל המשמר) והחלו לפרוק נשק מהספינה. במקום התפתחו חילופי אש בין אנשי האצ״ל ואנשי הפלמ״ח שניסו למנוע הורדת הנשק. מפקד חטיבת קרייתי, האלוף מיכאל בן-גל, פרסם פקודה לפיה "ממשלת מדינת ישראל החליטה פה אחד וציוותה לצבא ההגנה לישראל לנקוט בכל האמצעים להעברת הנשק לרשות הממשלה", והכריז על תל אביב כזירה צבאית סגורה לשם הגנה על מוסדות הממשלה.
דוד בן-גוריון גילה נחישות בלתי מתפשרת וטבע את עקרון הריבונות הממלכתית: אם לא יסכימו למסור את הספינה, יש להשתמש בכוח עד להיכנעות. יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח שמונה למפקד המערכה, קיבל את ההחלטה הקשה לפתוח באש תותחים, כדי למנוע פריקת נשק שתוביל לקרבות רחוב עקובים מדם. בשעה 16:00 הופגזה הספינה בתותח. פגיעה ישירה העלתה אותה באש והובילה להתפוצצות מטעני הנשק ולמותם של 16 עד 18 אנשי אצ"ל.
***
רק כשעלתה האונייה באש, השמיע בגין, שהיה על הספינה, את קריאתו הנרגשת לחדול מהאש. בנאום רווי דמעות שנשא בלילה בתחנת הרדיו הסודית של האצ״ל, הוא הכריז שהברירה היא "דמע או דם", והורה ללוחמיו שלא להידרדר למלחמת אחים בעוד האויב בשער.
בשורה התחתונה, הפרשה הייתה מאבק על מונופול הפעלת הכוח הצבאי – עקרון היסוד החיוני לביסוס שלטון מרכזי במדינה חדשה. סיום המשבר התאפשר בזכות השילוב בין נחישותו המדינית של בן-גוריון להנהיג "צבא אחד" לבין הבנתו של בגין בדבר תוצאותיה ההרסניות של מלחמת אחים והוראתו להניח את הנשק.
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
מנהיגות
שני מנהיגים משכמם ומעלה!