חיזבאללה ו"סבלנות אסטרטגית": החלטה של כוח, או הודאה בחוסר יכולת? / ד"ר מורן לבנוני

‏

אחד הכלים החשובים להבנת המתרחש בעדה השיעית בלבנון הוא לקרוא דעות אחרות מאלה שמפרסמם חזבאללה באתריו הרשמים. אתר כזה הוא אתר "ג'נוביה" הפועל מזה כמה שנים ואשר חלק ניכר מכותביו שייכים לשדרת האינטלקטואלים השיעים בעיקר מדרום לבנון. כך גם עורכו, עלי אל-אמין, שבא ממשפחה שיעית בכירה בדרום.

הכותב, ג'אד אל-אח'וי, הוא עיתונאי ופרשן לבנוני ותיק בוגר האוניברסיטה האמריקאית בבירות. לכן מעניינת במיוחד פרשנות שהתפרסמה באתר אך לאחרונה ובה גישה ביקורתית על מהלכי חזבאללה והחלופות העומדות בפניו. להלן תרגום המאמר לעיונכם:

***

"ג'אד אל-אח'ווי, 20 באוגוסט 2026,

בפוליטיקה, כמו במלחמה, כוח אינו נמדד במה שאתה אומר על עצמך, אלא במה שאתה יכול לעשות בשעת מבחן, לכן, השאלה שעולה כיום עבור חיזבאללה אינה האם הוא מתרגל "סבלנות אסטרטגית", אלא: האם סבלנות זו עדיין בחירה מחושבת, או שמא היא הפכה ללשון נקייה פוליטית לחוסר יכולת צבאית להגיב?

מהרתעה לניסויים

במשך שנים, חיזבאללה בנה חלק משמעותי מתדמיתו על ההנחה שיש לו יכולות הרתעה יוצאות דופן, ושישראל יודעת שכל תוקפנות גדולה תיתקל בתגובה כואבת. ברטוריקה של המפלגה, נשק לא היה רק אמצעי הגנה, אלא אלמנט של כוח אזורי, קלף מיקוח ו'ערבות' ללבנון.

אבל המצב כיום נראה שונה לחלוטין. ישראל מגבירה את פעילותה בדרום, ומבצעת פשיטות ותקיפות המכוונות לאתרים ודמויות הקשורות לחיזבאללה. בינתיים, יכולתה של המפלגה להגיב נראית מוגבלת בהרבה ממה שהציגה לתומכיה ולדעת הקהל הלבנונית והערבית. בימים האחרונים חלה הסלמה ישראלית, בעוד שוושינגטון קוראת לפירוק נשקן של קבוצות חמושות הפועלות מחוץ לשליטת המדינה, זה מעלה שאלה לגיטימית: אם הנשק קיים כדי להרתיע את התוקפנות הישראלית, ואם ההתקפות יימשכו, לשם איזו מטרה נותר הנשק הזה?

***

בין סבלנות להתשה

ייתכן שלחיזבאללה יש חישובים שאיננו מודעים להם. ייתכן שהארגון אכן בחר לא להיגרר לעימות רחב יותר מכיוון שהנסיבות האזוריות והבינלאומיות אינן מתאימות עוד. ניתן לכנות זאת, באופן עקרוני, 'סבלנות אסטרטגית'. עם זאת, סבלנות אסטרטגית מהווה אסטרטגיה רק אם היא מגובה במטרה ברורה, באמצעים להשגתה ובמסגרת זמן ספציפית למעבר מהמתנה לפעולה. אם מפלגה נתונה להתקפות חוזרות ונשנות ואומרת רק "התגובה תגיע בזמן", מבלי שתתממש תגובה כלשהי, אזי עם הזמן, הסבלנות הופכת ממקור כוח לשאלה של יכולת.

   איור מאמרו של ג'אד אל-ח'אוי באתר "ג'נוביה"

***

מה נותר מה'משוואה'

הבעיה היא שחיזבאללה לא הציג לתומכיו תדמית של ארגון חמוש בלבד, אלא של כוח המסוגל לכפות כללי פתיחה בלחימה. לכן, אי אפשר לפרש את חוסר התגובה הנוכחי שלו כהחלטה פוליטית בלבד; ניתן לראות זאת גם כראיה לכך שכללי הפתיחה הישנים אינם תקפים עוד.

זהו האתגר האמיתי של המפלגה. הרטוריקה של המפלגה תמיד התבססה שלוש רגלים: התנגדות, הרתעה והגנה על לבנון. עם זאת, ההתפתחויות האחרונות העמידו שלישייה זו במבחן קשה.

אם נשק אינו מונע מישראל לבצע את פעולותיה, אם המפלגה אינה יכולה להשתמש בו כדי להגיב, ואם המדינה הלבנונית היא זו שמנהלת משא ומתן ומחפשת הסדרי ביטחון חדשים, האם הנשק עדיין משרת את המטרה שעליה מבססת המפלגה את עצם קיומה? הבעיה היא שחיזבאללה לא הציג לתומכיו תדמית של ארגון חמוש בלבד, אלא של כוח המסוגל לכפות כללי פתיחה באש.

***

משא ומתן שהפך למציאות

בעיקר, המשא ומתן הלבנוני-ישראלי, אותו דחתה המפלגה בתוקף, הפך למציאות פוליטית. שני הצדדים קיימו סבב שיחות נוסף ברומא, השביעי במסגרת התהליך בחסות וושינגטון, כאשר פירוק חיזבאללה מנשקו עמד בלב הדיונים. הוויכוח אף התרחב למנגנונים פוטנציאליים לבקרה על תהליך פירוק הנשק, בעוד שחילוקי דעות נמשכו בנוגע לפרטי הנסיגה הישראלית מדרום לבנון. כאן טמון הפרדוקס הגדול. המפלגה שנהגה לומר שמשא ומתן עם ישראל תחת אש פירושו "כניעה", מוצאת את עצמה כעת מול תהליך משא ומתן מתקדם, בעוד שאינה מסוגלת לעצור תהליך זה כפי שהבטיחה בעבר שתעשה בנחרצות.

האם לעג למו"מ הפך לדרך להציל את כבודה?
לחיזבאללה יש את הזכות להתנגד למשא ומתן ולחלוק על הערכת ממשלת לבנון לגביו. התנגדות פוליטית היא לגיטימית. עם זאת, יש הבדל בין אופוזיציה פוליטית לבין ניסיון להכחיש את המציאות.

כינוי המשא ומתן "משפיל" או "בוגדני" אינו שולל את העובדה שהוא מתקיים, וגם אינו שולל את העובדה שמדינת לבנון נכנסה לתהליך משא ומתן הנתמך על ידי ארה"ב, וגם אינו שולל את העובדה שעתיד הנשק של חיזבאללה הפך לחלק מהותי מתהליך זה.

***

מזכ"ל חיזבאללה, נעים קאסם, תיאר את המשא ומתן כמביא "בושה והשפלה" בתקופה בה מתנהלים שיחות בין לבנונים לישראל. השאלה כאן אינה: האם למפלגה יש את הזכות לבקר את המשא ומתן? אלא: האם המפלגה יכולה להציע אלטרנטיבה ריאליסטית? אם האלטרנטיבה היא מלחמה, מדוע היא לא מנהלת אותה? אם האלטרנטיבה היא התנגדות, היכן היא? אם האלטרנטיבה היא המתנה, מהם תנאי ההמתנה הזו, ומתי היא תסתיים? באשר לייצור סיפורים של ניצחונות לא קיימים, או פירוש כל נסיגה כ"תוכנית אסטרטגית", אין משמעותם עודף כוח עבור החזבאללה, אלא, הדבר עלול להפוך לנטל על תדמית המפלגה עצמה. 

הכרה במציאות אינה תבוסה. אולי ההחלטה הקשה ביותר שחיזבאללה יכול לקבל כיום היא להכיר בכך שהשלב הקודם הסתיים. אין זה אומר שהמפלגה גמורה מבחינה פוליטית, וגם לא שבסיס התמיכה שלה נעלם, וגם לא שתומכיה איבדו את האמון בה.

על ההתנגדות לומר לתומכיה שלבנון לא תוכל לסבול מלחמה נוספת (מאתר ממרי)

***

להיפך, חיזבאללה יכול להפוך מכוח מזוין למעצמה פוליטית גדולה, תוך שמירה על משקלה העממי, הפרלמנטרי והארגוני, אם תגדיר מחדש את תפקידו בתוך המדינה הלבנונית. ראוי לציין שתפקידה יחדל להתקיים ברגע שתוותר על נשקה. מטבעה, היא מפלגה ביטחונית וצבאית, שאינה מסוגלת לעסוק בפוליטיקה. עם זאת, עליה להיות ריאלית להכיר בכך שהנשק שהציגה בעבר כמקור כוח הפכו כעת לאחד הגורמים המשמעותיים ביותר לבידוד, לחץ וסכנה הן ללבנון והן למפלגה עצמה. במצב זה, דרך הפעולה המכובדת ביותר אינה לבדות ניצחון תקשורתי חדש יש מאין. דרך הפעולה המכובדת ביותר היא שהמפלגה תצהיר בבירור: הנסיבות השתנו.

עליה לומר לתומכיה שלבנון אינה יכולה עוד לסבול מלחמה נוספת, וכי הגנה על הסביבה שהמפלגה מייצגת דורשת מעבר מהיגיון של 'התנגדות מזוינת' להיגיון של המדינה ומוסדותיה. מסירת נשק: תבוסה או יציאה מכובדת? כאן טמונה השאלה.

עצם הביקורת מתוך העדה השיעית על מהלכי החזבאללה היא שינוי מרענן ובשורה לא נוחה עבור הארגון. באופן לא מפתיע לא עלה במאמר זה 'הפיל שבחדר: איראן' ולו פעם אחת, וזאת למרות הביקורת המרכזית בקרב הלבנונים כנגד חזבאללה כעושה דברה של המנהיג העליון מטהרן. גם במאמר פרשנות זה כפי שהוא ניתן להבין כי דעתו של הכותב ביקורתית מאוד לגבי מהלכיו של הארגון ובעיקר לרחוב ללא-מוצא שאליו נגררת לבנון בשל מהלכים אלה.

‏