אני משתדל לעקוב אחר הכתבות והידיעות ב"זמן קיבוץ", אחר הרשתות החברתיות ואחר מה שמפרסמת דוברות התנועה, כדי ללמוד מה קורה "בשכונה שלנו". ממבט ראשון – המראה די מרשים: תחושה של המון "תנועה": מיזוג עם הקיבוץ הדתי, בית תנועה חדש מוקם בגבעת חביבה, קבוצות שנת שירות, חידוש גרעיני הנח"ל ואפילו הכנות להקמת קיבוץ חדש בתל-ערד. הרבה סבבה.

אני מביט גם אל תוך הבית – הקיבוץ, היישוב שלנו - מאז חזרתנו מן הפליטות הכפויה של חרבות ברזל. ובכן, העניינים שבו פחות או יותר לשגרה.

יש בריכה, יש לא מעט פעילות, בעיקר לוותיקים, ספריה, פאב, מציינים חגים, המועצה האזורית מציעה תוכניות לשעות הפנאי; ובקרוב תוצג תוכנית להרחבה גדולה של הישוב, שתהפכו למיני יערית – השכונה אשר צמחה ממערב לשלומי - על שטחי האבוקדו המנוחים של אדמית - וכבר נושקת לשדותינו.

וכן, היו כאן גם קבוצות של שנת שירות ומכינת רבין וקבוצה של מתנדבות מבוגרות, שגיוונו את המרחב האנושי והכניסו רוח שונה; עכשיו נערכים לקבלת קבוצה שנייה שלהן.

לפי הידוע, מגרעין השנת שירות של המחנות העולים שהיה כאן, רק שלושה התגייסו לנח"ל. רוצה לומר: ספק אם מפרח קטן כזה יעלה הפרי במובן של תוספת עתודה צעירה ליישוב.

בתווך יש תעוקה קשה מצרת הממ"דים, שנראה כי בנייתם לא תסתיים לעולם, ואם תסתיים אי פעם - ספק אם עוד יהיו תקפים להגנה מפני דור הטילים הבא. יש חוסר אונים מוחלט מול החברה הבונה על שלל קבלני המשנה שלה, שבאים והולכים. נראה כי לנצח נהיה אתר בנייה, כשהבלגן בתוך הבית - בהתאם.

כמו בריפוי חוליי גופנו - במרפאות ובבתי החולים ובאספקת התרופות לו בבתי המרקחת - גם את ההגנה הפיזית עליו, את הממ"דים, מקימים, כמעט בלעדית, ערבים ישראלים מכפרי האזור. בקושי תשמע כאן דיבור בעברית. מצד אחד – יש לברך על כל שילוב כזה; מצד שני: מה אומרת הבלעדיות?; מה אומרת היעלמותה של "עבודה עברית" בהגנה על חיינו?!

ובעצם כל זה הוא מעין הקדמה לעניין שלשמו התכנסנו: הקיבוץ, שנמצא בתהליך מעבר ליישוב קהילתי, לפרבר כפרי, לשכונת מגורים, או איך שתקראו לזה. בטח לא קיבוץ. הביטוי ניכר גם בשפה: אומרים (למשל) קהילת ניר-עוז, לא קיבוץ ניר עוז; קהילת מנרה ועוד כיו"ב.

בהקשר זה אני מחפש מי מביננו עודו עובד בקיבוץ, המשנה את זהותו, או בנכסיו. מי מחזיק את "מפעל חיינו". נער יספרם. המפעל על משתלותיו נמכר; הרפת הועתקה לבית העמק ואף חבר לא עובד בה – רחוק מן העין, רחוק מן הלב; בחקלאות נותרו שני חברים על סף גיל פרישה; מעקב אחר המכרזים שמוציאה מנהלת משאבי אנוש – חברה מקיבוץ שכן – מעלה שאין היענות להם, מה שמכשיר את הקרקע לניהול חיצוני כמעט מוחלט של היישוב.

הכל זורם בכיוון הזה וכך גם ההשלכות, שניכרו בקלילות שבה התפזרנו ב-8 באוקטובר 2023, בין מלונות האזור. כשאיש לא עובד בקיבוץ – קל לעוזבו. להניחו לעובדים הזרים...

השלכות אחרות להתנתקות החבר מנכסי הקיבוץ, הן הדלדול ביחסי הגומלין בין החברים – איש איש לביתו ולעסקיו; והתרחקות של החבר מהאינטרסים המשותפים לכלל הציבור.

החשש הוא כי ניתוק כזה של החברים מענפי המשק לאורך שנים, יביא לשיוכם לאיזו התאגדות אזורית, שבהמשך תעבור לגורמים חיצוניים, שישלטו בה ויזרקו דיווידנד לחברים. ואולי הם בכלל ימכרו אותה הלאה במסגרת אקזיט כלשהו...

בהביננו (עדיין) שההוויה מעצבת את התודעה, הקשר בין החברים כבעלי מניות, או תעודות שותפות, לא ידמה לקשר בין חברים בעלי אינטרס משותף, המקיימים ביניהם ערבות הדדית כלשהי. בינתיים הקשר לזולת משנה את פניו; האגואיזם מנצח, איש איש לעצמו.

אני "פריק" של תנועות הבוגרים ושל קיבוצי המחנכים שהם מקימים בתוך הערים ושואל: אם בתוך שכונה בנהריה, אם בשכונה בעכו, או בעיר חריש, למה לא בתוך קיבוץ שעומד להפוך לשכונה? למה לא ליישב בו גרעינים שיקימו בתוכו קיבוץ של חקלאים שימשיכו לעבד ולשמר את הבעלות על המשק. הם כמובן יכולים להשתלב גם במערכת החינוך ובתפקידים נוספים.

את ההסדרים שהם עושים בחייהם בערים אפשר לעשות גם עם הקיבוץ: לשכור, או לקנות, או להקים בו בית; לעשות הסכם עם המוסדות ולהתפתח כפי שמתפתח קיבוץ עירוני במקום מושבו. ייתכן ודרך זו תקסום גם לבני הקיבוץ וההרחבה, שירצו לחבור אליה כשותפים.

אינני הוגה כאן רעיון חדש, הוא שייך לאליהו (צצה) רגב מברעם שהלך לעולמו בזמן המלחמה. הוא קרא לו "הקיבוץ השיזורי". מה שהשתנה הוא הדחיפות והצורך להקים "גרעין שליטה" שיתופי על הנכסים כדי להחזיר משהו מהגיון הקיבוץ, בטרם הכל יתפזר ויימכר.

למהלך כזה יש גם הקשר פוליטי: עם הפרטת הקיבוץ ושיוך בתיו, עם הליכת החברים הוותיקים שהתיישבו בקיבוץ גם מסיבות רעיוניות לעולמם, השתנתה גם זהותו הפוליטית – משמאלית סוציאל דמוקרטית, למרכזית ליברית. הדבר ניכר בדפוסי ההצבעה של החברים וכיוצא מכך גם בדמותה של המדינה שבה, מזה יובל שנים, שולט בעיקר משטר ימני, בלא שתהיה לו חלופה משמעותית.

הקיבוצים העירוניים שבתוך הערים, ואלה שאולי יקומו בתוך הקיבוצים, יכולים להוות גם תשתית לחידוש פניו של השמאל הישראלי. התנועה הקיבוצית הייתה בעבר ליבו ומרכזו של השמאל הזה, בעת שהנהיג את המדינה.

הקיבוץ הפך יותר ויותר לארגון של נכסים ורכוש. התנועה מנפחת גוף גדול ושרירי, שחסרה בו נשמה. הגוף צריך להתמלא בתוכן. לגודל אין יתרון אם הוא רק גודל. השאלה היא אם הקיבוצים כבר לא חצו את הרוביקון, מכדי "קצת לקחת חזרה", כמאמר ליפא העגלון בשירו.