פעם הייתי / יונת רום
סיפור על רגע מהילדות שנשאר אתי – על זיכרון ועל מה שהתגלה בו ממרחק השנים. במלאת מאה לרמת רחל.
יומולדת 100 לרמת רחל! אני כותבת על רגע מהילדות ברמת רחל שנשאר איתי – על זיכרון ועל מה שהתגלה בו ממרחק השנים - ואספר בערב זה סיפור על במת ״פעם הייתי״ הקטנה שהוקמה על הדשא של גן תות.
ילדות בקיבוץ של אמצע שנות השמונים עד אמצע שנות התשעים הייתה בחוץ, באדמה, באוויר, ובעיקר, אולי, על הדשא. כל כך על הדשא, עד שאפשר היה להבחין בפרחים קטנטנים בתוכו ונראה לי שהם היו סגלגלים.
כשלא הייתה על הדשא, פרחה הילדות שלנו ליד שבילי הבטון, על אדמה חומה מאוד, או הסתתרה מתחת לעצי אורן, שם אפשר היה למצוא צנוברים לפצח באבנים, או בין סלעים ותיקים, שלפעמים היה ברור שהזיזו אותם ממקום למקום אחר. פעם, הייתי ילדה של המקום הזה.
רמת רחל, חגיגות המאה. האדמה מלאה חרסים וסודות (צילום: דוד דרומלביץ')
***
האוויר היה פתוח מאוד. ביום, כלום כמעט לא הסתיר את ההרים המלוחים; בלילה - הכוכבים נצצו. ממש. המוסיקה, מספיק היה לה בית אחד כדי למלא את הדשא של כולם, שלא היו בו גבולות בין בית צנוע לבית פשוט, פשוט ורחב וירוק. לפעמים עמדה בחצר נדנדה מברזל חשוף, לפעמים עץ דובדבן עם פחית גדולה ובתוכה ענף של עץ מהמין האחר, לפעמים צמח מטפס, בעדינות, דואג לא באמת לחלק את המרחב.
מה נעשה היום, בשעתיים האדירות שנפרשו בין ארבע אחר הצהריים לשש בערב?
שש בערב - הזמן שבו כולם זרמו אל חדר האוכל, להקציף בו קפה בסוכר עם חלב, או לדוג מרגרינה בטעם חמאה בערמת המרגרינה ה... לא בטעם חמאה, לחפש את הכוס הנקייה מתוך עגלת הכוסות ה... לא נקיות. "לצאת ללובי" או "לבוא ללובי", וכמובן לשחק במשחק שהיה משמח כל פקח בטיחות של "בטרם", שני רק לקפיצה מהגג של המקלט: לזרוק אבן חומה במעלה המדרגות ואז במורד המדרגות ולקפוץ את כל המדרגות למעלה ולמטה עד אליה ואחריה.
אספר על רגע אחד כזה שנשאר איתי, בתוך אחד מאותם רווחים שבין ארבע לשש, שבהם הסתובבנו במרחב רב ההרפתקאות שכולו היה הבית, וכולו היה שלנו, מוגן, ומוכר.
הסיפור הזה מתחיל בהר; הר של שברי חרסים, אולי נצנצו מתוכו מטבעות עתיקים, אולי היה חרוט על שבר שם בכתב קדום, אולי הזיכרון והדמיון כאן מפרים זה את זה במה שנוגע להר הזה, שאולי נכון יותר, האמת, היה לקרוא לו תל.
בכל אופן, הוא היה בצד השני של העולם, של הקיבוץ, בגן לוריא. היינו חופרים בו לפעמים, והמחשבות היו נחשבות: על כך שפעם היו כאן אנשים אחרים, שחיו חיים אחרים, והחשיבות של חייהם הקדומים הניעה אנשים גדולים וקטנים של היום, לחפש באדמה, להרהר בהר, ולנסות לגלות את הסיפור שלהם, מפעם.
הייתי בגן פשוש, אבל כבר בוגרת. ושכנעתי חברה – אולי היא זוכרת ותמצא את עצמה בסיפור, אולי רק אצלי הוא ככה נשאר ויש לו משהו להגיד לי ממרחק השנים, ובשבילה הוא כלום, כמו הרבה דברים שהיו בנוף ועכשיו הם אחרים לגמרי (לפעמים התחלפו לפלסטיק, לפעמים החלידו ולפעמים, כבר אין בהם שימוש, כך או כך).
"המבצר" של רמת רחל שנבנה ב-1931: בית מגורים וחדר אוכל מוגן
***
בכל מקרה, שכנעתי את החברה שחשוב מאוד שיזכרו גם אותנו, אז, בעתיד הרי לא רק הם, הקדמונים, גרו ברמת רחל וחשוב לחפור בהם, גם אנחנו חיות פה, עכשיו: יש לנו מכנסיים ורודים מבד מגבת, יש לנו קפקפים, אנחנו אוכלות ארוחת ארבע ואפילו היינו בפיקניק בכנרת; כבר נשארנו לבד בבית כשההורים יצאו לאספה בערב, היינו צפרדעים בריקוד בחדר אוכל בליל הסדר והשתתפנו בהצגה הזמיר מארץ סין. חשוב מאוד שהם, שבעתיד, ידעו שחיינו כאן. ששתינו שוקו בשקית ולא נגענו בחיים בפשטידה בחדר אוכל, ושגן פשוש לנצח טוב מגן רימון.
יצאנו לבצע את המשימה החשובה של השארת רמזים מאיתנו מעכשיו לעתיד. אספנו חרסים שטוחים ככל שאפשר, וכמה שברים של בלטות. קטפנו כמה פרחים הכי הכי ורודים שיכולנו למצוא (אולי זה הזמן לבקש סליחה מהנוי) - וכתבנו את כמה המלים שידענו לכתוב – את השמות שלנו, ושאנחנו מכאן: מרמת רחל.
את העדות החשובה לקיומנו יצאנו להטמין באדמה, כדי שהסקרנים של העתיד, כשיחפרו בהר, יגיעו אל הרמזים שלנו ויחברו חלק לחלק, וידעו. הם ידעו: שהיינו כאן, ילדות, בגשר שבין שנות השמונים לתשעים, ברמת רחל, והסתובבנו בארבע אחר הצהריים, והפכנו חרסים מימי התנ"ך לעדויות ורודות - רגע לפני ה-MTV - לחופש של ילדות באוויר, שהוא הבית הכי רחב והכי פשוט.
חפרנו באדמה כדי להטמין בתוכה משהו מאיתנו, אולי כי הכל היה כל כך גלוי, שלא העלינו על דעתנו את האפשרות שהדברים יסתתרו מעצמם בחלוף השנים, ולא צריך יהיה להטמין, שאנחנו כולנו נהפוך למטמון: החיוכים שחייכו המבוגרים לילדים המתרוצצים במכנסיים קצרים, המטפלות שהכינו ארוחת ארבע, עובדת הערב שגררה עגלת נירוסטה והאורות שכבו על שולחנות נקיים, רגע לפני שבע. שהדשא יהפוך אחר, שהמרחבים יצטמצמו לקוביות, שהמטפסים יהיו לגדרות.
***
פעם הייתי ילדה של המקום, והמבוגרים שסביבי היו גם הם של המקום, והמקום היה של כולנו. הייתי הילדה של ההורים שלי, של המשפחה, אבל גם של הדשא, והסלעים, והעצים והאנשים של רמת רחל: אסתי אשל הגננת, רחל בן דב, ושושי ומרגלית - המטפלות, והשכנות והשכנים; ידידיה גורן שלימדה אותי לקפוץ על חבל, ומשפחת מיכאלי שחלקה איתנו דשא, וקיר, וילדות שלמה, ועוד.
ואולי זה מה שביקשתי להטמין עם חברה, אז, בין ארבע לשש, בין הדשא והסלעים: עדות לדורות הבאים, שהייתה כאן ילדות, הייתה כאן ילדה, מחוברת למקום ולקהילה שגידלה אותי להיות מי שאני. דבר שהיה ונמוג, אבל עדיין, גם טמון בי, ואגב – גם עמוק באדמה.
אז אם אתם מהעתיד, ותרצו לבנות כאן שכונה חדשה, או לשמר אתר עתיקות, אפילו אם תרצו להרוס כאן הכל, ותחפרו כאן באדמה – אם תמצאו שברים שכתוב עליהם בדיו פרחים ורוד: "יונת", ו"רמת רחל" תדעו שפעם הייתי ילדה כאן, בהר.
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
את עדיין ילדה שלי
יונתי, בשבילי תמיד תהיי הילדה שלנו. קורא ודומע, דומע וקורא.