להכות אותם מבפנים / ד"ר רונית מרזן
במאמרו "משה והבית הלבן" (موسى والبيت الأبيض), שפורסם ביומון הממסדי הקטרי "אל-שרק", מציג בעל הטור עבד אל-רחמן אל-שמרי מסמך תעמולתי שמבהיר לאמריקאים, ללא כחל וסרק, את מהותה של האסטרטגיה המוסלמית ארוכת הטווח בארצות הברית - חדירה שקטה, שיטתית ומבנית ללב מוקדי הכוח וההשפעה האמריקאיים.
אלא שההשוואה למשה מופרכת מיסודה וחוטאת לאמת ההיסטורית והרעיונית: למשה לא היו מעולם אספירציות להשתלט על השלטון המצרי או להכפיף את מצרים תחת בני ישראל, אלא שאיפה לשחרר את בני עמו מעול השעבוד ולהוציאם לחופשי.
אל-שמרי משרטט תהליך היסטורי שבו דורות ההמשך המוסלמיים, המעורים לחלוטין בשפה ובמוסדות המדינה, משתלבים באקדמיה, במערכת המשפט, בתקשורת, במועצות המקומיות ובקונגרס. תהליך שבא לידי ביטוי ברצף אירועים הכולל את בחירתו של נשיא שחור בעל שורשים מוסלמיים (ברק חוסיין אובמה), בחירת ראש עיר מוסלמי בניו יורק (זהראן ממדאני) והתמודדותו של מועמד מוסלמי לסנאט במישיגן (עבד אל-רחמן אל-סיד).
***
המסר המופנה מדוחא לוושינגטון חד וברור: בזמן שארה"ב שקועה בעיוורון אסטרטגי ובמלחמות מעבר לים, בתוך המערכת הדמוקרטית שלה מתחוללת תנועת מלקחיים דמוגרפית ופוליטית, המכוונת להכפפת מנגנוני קבלת ההחלטות להשפעה מוסלמית עד להשגת היעד הסופי - נשיא מוסלמי בבית הלבן.
החזון שמציג אל-שמרי אינו מבטא השתלבות ליברלית או קבלת כללי המשחק הדמוקרטיים, אלא תפיסה של "כיבוש מבפנים" וחתירה להגמוניה אסלאמיסטית. על פי קריאה זו, השימוש במנגנונים הדמוקרטיים ובשיח זכויות האזרח משמש כלי טקטי להשגת דריסת רגל מוסדית, שמטרתה הסופית היא העמדת הנהגה שתכפיף את הסדר החברתי והפוליטי הקיים בארה"ב ובמרכזו הרוב הנוצרי והתרבות המערבית, לתכתיבים אידיאולוגיים אסלאמיסטיים.
החלפת "האדם הלבן" במוקדי השלטון אינה מוצגת כאן כתיקון היסטורי למען שוויון, אלא כהיפוך מוחלט של יחסי הכוחות: החלפת המודל הדמוקרטי המערבי במערכת ערכים דוגמטית, עוינת למערב ורוויית טינה היסטורית, המבקשת לשכפל את דפוסי השליטה הדכאניים של משטרים אסלאמיסטיים היישר אל תוך לבו של הבית הלבן.
***
החדירה הקטרית למוקדי ההשפעה במערב הגיעה לממדים כה עמוקים ושיטתיים, עד ששופרותיה בדוחא כבר אינם טורחים להסוות את יעדיהם. באמצעות ניצול מנגנוני הדמוקרטיה, הזרמת הון עתק ומינוף פוליטיקת הזהויות, קטר פועלת בגלוי להנדסת תודעה ולשינוי מבני מבפנים.
הביטחון העצמי המופגן במאמרי הדעה הממסדיים שלה מעיד כי דוחא כבר מזמן חצתה את שלב ההסתננות השקטה, והיא דוהרת לעבר המטרה הסופית: שינוי מאזן הכוחות, שחיקת ערכי המערב והכפפת מוקדי קבלת ההחלטות להגמוניה אסלאמיסטית.
זה אומנם ייקח עוד זמן, אך נוכח האופן שבו המשטרים הדמוקרטיים מאבדים את עצמם לדעת, מתוך עיוורון מרצון, רפיסות אידיאולוגית וכרסום פנימי בערכיהם, תהליכים אלה עלולים להתקצר באופן דרמטי.
נ.ב
פעם איש "אחים מוסלמים" לשעבר אמר : "חינכו אותנו לחדור פנימה ולהכות מבפנים".
השתלטות אסלאמית על נשיאות ארה"ב (עיבוד תמונה: מכון ממרי)
***
הקדישו כמה דקות וקראו גם את הטקסט עצמו:"בעבר נהג פרעה להרוג את בניהם של בני ישראל מחשש שיקום מתוכם מי שיאיים על מלכותו; לכן הוא החליש אותם ושעבד אותם, בעוד שמשה עליו השלום, שהיה בעצמו אחד מהם, גדל בתוך ארמונו של פרעה - נשם את האוויר שלו, אכל, שתה ולמד בו. פרדוקס המרעיש את הדמיון.
וכאן מתחיל הסיפור - האם יש בכך דמיון? מאז ראשית המאה הנוכחית, נקשר שמה של ארצות הברית במלחמות ובמאבקים שהשתרעו על פני שטח נרחב בעולם האסלאמי: אפגניסטן, עיראק, פקיסטן, סוריה, תימן, לוב ועוד, זה מה שגלוי לעינינו, ומה שנסתר מאיתנו גדול עוד יותר.
מדינות נחרבו, ועמים נעקרו, אך מצידו השני של האוקיינוס, ובתוך אמריקה עצמה, התעצבה לה תמונת מצב שונה לחלוטין, באיטיות, בשקט, ומתוך המערכת עצמה.
***
בניהן של אותן קבוצות שנותרו זמן רב הרחק ממוקד השלטון הלכו וגדלו בתוך הארמון. בתקופה לא רחוקה בהיסטוריה האמריקאית, נאבק האדם השחור על זכותו לשבת כבן אדם במקום שבו יושב הלבן, וללמוד היכן שלומד הלבן. הוא נחשב לבזוי עד כדי כך שלא הותר לו להיכנס לערים, לאוניברסיטאות ולשכונות שבהן התגוררו, לטענתם, "בני האדם". ואז הגיעה שנת 2008, ואדם שחור נכנס לבית הלבן - לא כפועל ולא כמבקר, אלא כנשיא ארצות הברית (ברק חוסיין אובמה).
נכון שאובמה הוא נוצרי ולא מוסלמי, אך אל לנו לפספס את הסמליות שבמעמד: גבר שחור שאביו אפריקאי שגדל כמוסלמי ושמו האמצעי "חוסיין", הגיע לתפקיד שהיה שמור היסטורית אך ורק לגברים לבנים, כחלק קבוע לכאורה מתבנית דמותה של אמריקה. זה היה הסדק הגדול הראשון בתפיסה המסורתית לגבי מי רשאי לשלוט באמריקה.
לאחר מכן הגיע שלב קשה יותר (ה-11 בספטמבר). בעקבותיו הפך המוסלמי בשיח האמריקאי למוקד של פחד וחשד; האסלאם הפך לנוכח כמעט על בסיס יומיומי בתיקי הטרור, הביטחון, המלחמות וההגירה.
וכרבע מאה לאחר אסון מגדלי התאומים, התרחש מה שנראה היה כבלתי אפשרי: מוסלמי שולט בניו יורק!! זהראן ממדאני. לא מדובר בעיר שולית קטנה, אלא בניו יורק עצמה - העיר הנושאת בזיכרונה את מתקפות ה-11 בספטמבר. ממדאני נכנס מבעד לדלת שאיש אינו יכול לסגור בפניו, ועל אפם וחמתם של המתנגדים. האם הסיפור נעצר כאן? לא, הוא לא נעצר.
***
במישיגן הסמוכה צץ שם נוסף: עבד אל-רחמן אל-סיד. שם ערבי מובהק, מוסלמי, ממוצא מצרי. הוא זכה לפני ימים אחדים בייצוג המפלגה הדמוקרטית בבחירות לסנאט מטעם מדינת מישיגן, והפך למועמד המפלגה המתמודד מול הרפובליקני מייק רוג'רס על מושב שיש לו חשיבות רבה בקביעת מאזן הכוחות בתוך הסנאט ובחקיקת חוקיה של ארצות הברית לכל גבולותיה.
תגלו שאמריקה משתנה, לא משום שהמוסלמים הפכו לרוב, שהרי הם עדיין מיעוט קטן; ולא משום שהגזענות או האסלאמופוביה נעלמו, שהרי שתיהן עדיין קיימות; ואף לא משום שמדיניות החוץ האמריקאית השתנתה כלפי העולם האסלאמי.
הפרדוקס עמוק מכך: באמריקה, שכוחה הצבאי נלחם מחוץ לחומותיה בבירות ובערים רבות, אסלאמיות ולא-אסלאמיות, ערביות ולא-ערביות - המוסלמים ובני המהגרים בתוכה נעו בכיוון ההפוך: אל עבר מוסדותיה, אל עבר האוניברסיטאות שלה, אל עבר כלי התקשורת שלה, אל עבר המועצות המקומיות שלה, אל עבר הקונגרס, אל עבר מוקדי קבלת ההחלטות.
והנתונים מראים שתמורה זו טרם הגיעה לקצה; התחזיות הדמוגרפיות צופות המשך גידול במספר המוסלמים בארצות הברית בעשורים הקרובים, ומשקלם החברתי והפוליטי יגדל ביחד איתו.
וכאן השאלה הופכת לשונה לחלוטין!! מה יקרה כאשר הדור השני, השלישי והרביעי של המוסלמים-האמריקאים יגדל? אין מדובר במהגרים הניצבים מול שערי אמריקה וממתינים לאשרת כניסה. הם אמריקאים; הם נולדו בה, למדו בבתי הספר שלה, דוברים את שפתה במבטאים של מדינותיה השונות, משלמים את מיסיה, מתגייסים לצבאה, נכנסים לאוניברסיטאות שלה, לבתי המשפט שלה, לתקשורת שלה, ולאחר מכן מתמודדים על משרותיה הציבוריות. וזה בדיוק מה שהופך את סיפורו של עבד אל-רחמן אל-סיד לחשוב, גם אם יפסיד בבחירות בנובמבר הקרוב.
הבית הלבן בידינו (עיבוד AI)
***
מכיוון שהעניין איננו עבד אל-רחמן לבדו: אם הוא יפסיד – יבוא אחר; ואם האחר יפסיד, יבוא שלישי. שינויים חברתיים גדולים אינם נמדדים במערכת בחירות אחת, אלא בכיוון שאליו צועדים הדורות. לפני עשורים השאלה הייתה: האם ייתכן שגבר שחור ישלוט באמריקה? וזה קרה.
והשאלה היום היא: האם מוסלמי בשם עבד אל-רחמן אל-סיד יכול להגיע לסנאט? כן, הדבר הפך לאפשרי. אך השאלה שבאה בעקבות כל השאלות הללו מסוכנת וגדולה יותר: האם ייתכן שיבוא יום שבו מוסלמי ישלוט בארצות הברית עצמה? כיום אולי יש מי שיגחך למשמע השאלה, אך ההיסטוריה מלאה בדברים שאנשים גיחכו מעצם הדמיון שלהם לפני שהפכו למציאות.
וכאן אנו שבים בזיכרוננו אל אותו ילד שגדל בתוך ארמונו של פרעה, בעוד שחיילי פרעה מחפשים אחר ילדי בני ישראל מחוצה לו. לעיתים אימפריות עסוקות במה שהן חוששות מפניו מחוץ לחומותיהן, בעוד שהעתיד כבר החל להתהוות בתוכן.
ואולי בעוד חמישים שנה, כאשר היסטוריון כלשהו יקרא את סיפורה של אמריקה בראשית המאה העשרים ואחת, הפרדוקס הגדול ביותר בעיניו לא יהיה רק שאמריקה נלחמה זמן כה רב בארצות המוסלמים. ייתכן שהוא יכתוב משפט מסקרן בהרבה: בעוד אמריקה ניהלה את מלחמותיה בעולם ונגד האסלאם, בניהם של המוסלמים ואחרים סללו בשקט את דרכם אל לבה של ארצות הברית".
***
ראו גם דוח מכון ממרי בנושא זה: https://www.memri.org.il/articles/101-al-sharq-qatar-muslim-us-president-article
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!