שענייה, שענייה – ארצנו עניה... גדעון ברקני
לא מזמן ראיתי את סרטו של מרטין סקורסזה "הוגו". יש בסרט, המתרחש בפריז של שנות ה-30, כמה סצנות מתח בהן הילד הוגו, המתפעל את השעון הענק בתחנת הרכבת, בורח מ"האנשים הרעים" ומסתתר בתוך המנגנון של השעון הענק, בין גלגלי השיניים, הצירים הרבים והמחוגים הגדולים, המסתובבים, מתקתקים ויוצרים עולם קסום ומפחיד של תנועה מתמדת ומסוכנת.
הסצנות הללו החזירו אותי לשנות ה-50 בהן הייתה אצלנו שענייה. הקים אותה ועבד בה החבר מיקי, שהיה ברוך יכולות ובימי חייו (הקצרים יחסית) עבד גם במאפיה של הקיבוץ, חובב שחמט ושחקן מצטיין, שהיה מנצח כמעט את כולם בסבלנות מעצבנת, מזיז כלים לאט כאילו יש לו כל הזמן שבעולם, וכן פעיל פוליטי נאמן בעיקר בסניף הטברייני של מפלגת מפ"ם, בה השקיע חלק נכבד ממרצו וזמנו.
***
מיקי נולד בעיירה וילוק שבהונגריה, למשפחה של שענים, וכמו סבו ואביו גילה עניין רב בשעונים. כבר מגיל צעיר היה בעל "הוּשׁ טֶהנִי" (במבטאו ההונגרי) מפותח והראה התעניינות רבה בתחום השענות. בגיל חמש עשרה, כשרוב הילדים בשכונה חלמו על כדורגל ורצו להיות כמו פרנץ פושקאש הגדול, מיקי נשלח לעיר הגדולה בודפשט ללמוד את רזי המקצוע. כך ישב ליד שולחן-שענים מעץ ישן בביתו של קרוב רחוק, עם זכוכית מגדלת אחת תקועה בעין ואצבעות עדינות כמו של פסנתרן, לומד את סוד השעונים. "שעון," הוא היה אומר תמיד, "הוא כמו לב. אם אתה לא מקשיב לו בעדינות, הוא מפסיק לפעום."
כשעלה ארצה, אחרי המלחמה והשואה הקשה, הגיע מיקי לקיבוץ. עם מזוודה קטנה, קופסת כלי שענים, על מנת לחיות חיים חלוציים של שיתוף ועבודה, וכאן הוא מצא את הבית האמיתי שלו.
השעניה נוסדה באחד החדרים בבית הילדים של קבוצת "סלע" לאחר שזו עברה לבית אחר בקיבוץ. בחדרים האחרים היו – חדר המוסיקה עם הפסנתר הישן שאף פעם לא היה מכוון, שעליו התאמנו הבנות שלמדו נגינה. בחדר אחר היו "מורות העזר" נותנות שיעורים פרטיים לילדים שהתקשו... והייתה גם הכיתה הגדולה שהפכה לחדר התעמלות שם תרצה הייתה מעבירה "התעמלות לחביירות".
***
אהבתי מאד לבוא לשעניה בחופשים, להסתכל על ידיו הזריזות והמיומנות של מיקי, מרכיבות מחדש שעונים סוררים שהפסיקו לעבוד. זכור לי ריח הבנזין שהיה כל הזמן באוויר, שעלה ממכונת הניקוי. זו הייתה מעין קרוסלה קטנה עם רשתות שבה היה מיכל הבנזין שתוך כדי כדי סיבוב היה מנקה את החלקים השונים – גלגלי שיניים מכל הגדלים, קפיצים וברגים. הייתי עומד מאחורי גופו גדול הממדים המכוסה בגופיה לבנה, רואה אותו מוריד על עינו את זכוכית-המגדלת השחורה, שרק לשענים מקצועיים הייתה הזכות להשתמש בה, אוחז במברג קטן ועדין, פותח בזהירות ברגים ומפרק את השעון לגורמיו.
לכוון את השעונים דקה קדימה כדי שהחברים יגיעו בזמן (מארכיון שער הגולן)
***
כשהייתי במבדקי טייס לפני הגיוס, אחד המבחנים היה להרכיב על לוח עץ עם כמה צירים, חמישה או שישה גלגלי שיניים מעץ וידית מנואלה. בסיום המבחן היה צריך להתקבל מנגנון שמסתובב עם הידית. אני זוכר שחשבתי על מיקי עם עשרות החלקים שבסוף הצליח לכנס אותם לכלל שעון שעבד, ואיך לעזאזל הוא עשה את זה...
על שולחן העבודה היו מסודרות צלחות-פטרי מזכוכית בהן החזיק מיקי את החלקים הנקיים יחד עם אלו החדשים, ממויינים פי סוג, גודל, גזע ומין...
היו שם שעונים מכל הסוגים – שעונים מעוררים לבנים ואפורים עם פעמון בראשם ושעוני יד עם רצועות עור חומות או בלי. התפעלתי מיכולתו המופלאה לפרק שעון מעשרות החלקים שלו. עם סיום הפירוק היה ממלמל כאילו לעצמו בהומור ההונגרי האופייני –" נו, בואו נראה מי מכם אשם...".
הוא עבד בזהירות של מנתח מוח: לפעמים הוא היה נותן בהם סימנים (תחילה בהונגרית מקצועית ואז מתרגם) - קודם הכתר, אחר כך הגשר, הקפיץ הראשי, העוגן ("אנקר"), שני ה"מְהוֹגִים", גלגל האיזון הקטנטן שהתגלגל פתאום על השולחן וכמעט צנח אל התהום שנקראת "רצפת החדר" – שם, כידוע, שוכנים כל חלקי השעונים שאבדו לו מימי בראשית...
שעה וחצי מאוחר יותר, כל החלקים היו שוב מורכבים במקומם – חוץ מבורג אחד, זעיר, זהוב, שמיקי החזיק ביד ובחן אותו. "אתה," הוא אמר לבורג, "לא היית פה קודם. אבל בסדר. תישאר איתי. אולי תביא מזל."
***
כשהשעון היה מורכב, הוא סובב את הפרפר המותח את הקפיץ הראשי ואז קירב אותו לאוזן, וכששמע טיק-טוק בטוח וסדיר אמר – "רואה? לפעמים גם בלי כל החלקים, זה עובד יותר טוב."לימים הצטרף אליו גם פלי, מראשוני הקיבוץ, שצולם ביום העלייה על הקרקע כשהוא עוזר לתקוע בזנ"ט באדמת העמק הטרשית לסימון מיקום החומה והמגדל.
"נו, מיקי, מה שלומה היום?" "אני הַי", ענה מיקי בלי להרים את הראש. "זה כבר יותר ממה שיכולתי לצפות..." "כן, אופטימי כתמיד." ניוסי התיישב על הכיסא. "אתה יודע מה אמרו לי היום במזכירות? שהקיבוץ 'משגשג'."
***
"משגשג?" מיקי הרים גבה. "אצלנו בהונגריה, כשמישהו אמר 'משגשג', זה היה סימן שצריך לברוח מיד..."מיקי חייך עם גומת החן שלו, לקח את המברג ליד ואמר במבטאו ההונגרי: "ניוסי, לך תעשה קפה. שעון שבור אהד, זה סובלני. הבֵר בלי קפה בבוקר – זה כבר אסון לאומי."
מיקי הלך לעולמו מוקדם מדי - בגיל שלושים ותשע וחצי בלבד. וגם השעניה סיימה אז את תפקידה ונעלמה מחיינו. בהלוויה שלו, מישהו סיפר שבמשך שנים מיקי היה מכוון את כל השעונים בשעניה שלו, דקה אחת קדימה - "כדי שאנשים תמיד יגיעו בזמן, גם אם הם קצת מאהרים..."
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
כתבה טובה
אהבתי את הכתבה. כתובה היטב עם רמיזות הומריסטיות