מתנדבי הנוכחות המגינה - נורמטיבים עד כדי שעמום / ענבל וורטמן שהם

למרות הניסיון לצייר את מתנדבי הנוכחות המגינה - ואני בתוכם - כרדיקלים, מדובר בחבורה נורמטיבית עד כדי שעמום. כזו שלא הייתה עוברת את שלב הליהוק הראשוני לתוכנית ריאליטי שכונתית. הניסיון להציג אותנו כרדיקלים הרבה יותר מסעיר מהמציאות.

בימים האחרונים שוטף אותנו גל מתוזמר של תגובות מאנשים שמעולם לא דרכו בחוות או היו בגבעות. המסר פשוט: חבורת שמאל קיצוני מבעירה את השטח, בעוד שנערי הגבעות מגינים על מדינת ישראל ועל האספרסו בתל אביב.

זו אינה רק תעמולה. זו אסטרטגיה מצוינת (רושמת לעצמי ללמוד אותה).

המנהיגים הרעיוניים של הטרור הישראלי יודעים שקשה למכור לציבור הרחב מדינת תורה והלכה. הרבה יותר קל למכור "ביטחון". כאשר אזרח חילוני או מסורתי, נורמטיבי עד שעמום, בדיוק כמונו, מהדהד את המסרים הללו בשפה ביטחונית, האלימות מקבלת תעודת כשרות.

***

שווה להכיר את מאמרו של מאיר אטינגר שפורסם בימים האחרונים ב"הקול היהודי": "ארץ בשביל תורה - מגיע לנו מדינה יהודית!". אטינגר שאינו מתעכב על אירועי היומיום. הוא כותב על היעד.

"מי שפועל מתוך תודעת זכות - היא אינה תלויה כמובן ברוב ומיעוט, גם אם רוב הציבור אינו מאמין בתורה, זה לא משנה את העובדה שהזכות על ארץ ישראל היא קשורה לקיום תורה ומצוות. תודעה זו מציבה דרישה. הדרישה היא שמגיע לנו מדינה יהודית ושהצדק של דרישה זו אינה תלויה בשאלה אם רוב העם תומך או מתנגד".

"והברית תתחיל ביום שבו נפסיק לשאול רק כמה כוח יש לנו לממש את רצוננו, ונתחיל לשאול אם אנחנו מוכנים לשאת יחד את הזכות שניתנה לנו".

"...אבל לא מכוחה [של המדינה] אנחנו כאן, הזכות על ארץ ישראל קודמת לה, ולכן אין לה סמכות. דברי הרב קודמין".

אני מצטטת את אטינגר עבור הימין החילוני והמסורתי.

הוויכוח בעניין הגבעות הוא על מקור הסמכות של המדינה (צילום: ענבל וורטמן שהם) 

***

רבים מפרשים את המתרחש בגבעות במונחים של ביטחון, התיישבות וגבולות. אבל זה רק אמצעי. הוויכוח הוא על מקור הסמכות של המדינה. ברגע שמקור הסמכות הוא הבטחה אלוהית, גם החוק וגם הדמוקרטיה כפופים לייעוד. הם רק אמצעי.

גם השמאל הרדיקלי בישראל (למשל אנשי הנוכחות המגינה כהגדרתו ברשת) מתווכח בתוך המסגרת של שלטון החוק והדמוקרטיה - זו לא רדיקליות. המאמר הזה מציג מסגרת אחרת לגמרי ומדגים לנו מה היא חשיבה רדיקלית: מדינת תורה בארץ ישראל השלמה, שבה מקור הסמכות אינו רצון הציבור או חוקי המדינה, אלא התורה.

זו האבולוציה של רעיון "חמורו של משיח". בתחילה היה זה המפעל הציוני החילוני. אצל אטינגר זו המדינה הדמוקרטית ומוסדותיה. אם לשפוט לפי השיח הציבורי כיום, גם שפת הביטחון הפכה ל"חמור". בקרוב יישלף עוד חמור מהכובע.

בכל שלב ה"חמור" מתחלף ונזרק לפח. התכלית, כפי שעולה מהמאמר, נשארת אותה תכלית אז לכל הביטחוניסטים - תתעוררו. לא בטחון ולא נעליים.