פרשת ראה (דברים פרק ט"ו) / אבי פסקל
{ז} כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: {ח} כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ: {ט} הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא: {י} נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: {יא} כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ
לעתים אני קורא בתורתנו, ומרגיש התרוממות רוח, גאווה עצומה על היותי יהודי, וחשק רב לקרוא בה עוד ועוד. אלה מהפסוקים היפים, הנעלים, המוסריים ביותר. הם גם משמשים מעין קפיצת דרך ממשטר הכוהנים למשטר הנביאים. הרי התורה כוהנית היא ומכוונת כהונה, קורבנות, מעשרות העלאת מעמד הכהונה, כנעלה ונהנה מזכויות יתר מוּבְנוֹת. זאת בעוד הנביאים הדגישו את המוסר וההתנהגות החברתית כחשובים יותר. האם התורה חתרנית היא כנגד מסריה היא עצמה?
***
ישעיהו לייבוביץ': "מוטל עלינו למנוע מציאות אביון בקרבנו ע"י קיום מצוות שמיטת כספים וכל הדינים האחרים שמשמעותם סוציאלית. בלעדי סידורים אלה, שאנחנו חייבים להנהיגם, יתקיים הפסוק "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ". האביון אינו מתבטל מעצמו, זאת אומרת: משטר שיש בו עוני ודלות איננו מתבטל מעצמו, אלא ה' דורש מאיתנו שנדאג שלא יהי אביון בקרב הארץ". ליבוביץ' מלמד אותנו כי העוני איננו גזירה משמיים, אלא תוצאה של משטר (כלכלה נכונה, מיסוי? כלכלת שוק?). האחריות לכך שלא יהיו עניים היא שלנו.
הרמב"ם, משנה תורה, ספר זמנים, הלכות מגילה, פרק שני, י"ז: "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים."
הוא מורה לנו שמהותו של פורים היא עזרה לעניים, והיא עדיפה על משלוח מנות לרעך שמעמדם איתן כשלך, או לעשות סעודה ראוותנית שמטרתה רק להראות את מעמדך. הרמב"ם מעלה את התמיכה בעניים למעלת השכינה, כיוון שהשכינה מחיה רוח של עניים ושפלים.
"במידה שאדם מודד – בה מודדין לו" (משנה, סוטה א', ז'). המשנה מודיעה לנו כאן כי ככל שתעזור לאחרים כך הם יעזרו לך. כלומר: עזרה לעני היא בעצם עזרה לעצמך.
ר' מנחם בן בנימין רקנאטי (ריקנאטי) (1310-1250), מקובל ופוסק באיטליה, משווה את המושג של צדקה לאיברי הגוף: "שהנשמה תלויה בהם יותר מאיברים אחרים, כי לולי הצדקה, יבוא העני לגזול ולגנוב, ויש באיבודה כמה עבירות."
נתינת נדבה לקבצן, בסגנון אנדי וורהול, נוצרה ע"י AI
***
אם לא ניתן צדקה ונתמוך בעניים
בחברה, החברה תתפרק. במילים אחרות: העזרה לעני, תיתן לו שקט, ולא תפתה אותו
לפשע, שמחריב את החברה. יש אינטרס ברור למי שמצבו איתן לעזור למי שמצבו
קשה, כדי למנוע ממנו את המחשבה והביצוע של פשע, ובכך לשמור על החברה
המתוקנת. רקנאטי קשישא ידע כבר במאה ה-13, מה שמספר כלכלנים לא יודעים עד
עצם היום הזה...
דוח העוני לשנת 2026: כשני מיליון ישראלים הם עניים, 880 אלף מהם ילדים. לפי נתוני דוח העוני של הביטוח הלאומי, אחד מכל שלושה ילדים בישראל חיים בלי ביטחון תזונתי. לפי נתוני הדוח, קו העוני עומד כיום על 3,547 ש"ח לנפש בחודש, 7,095 ש"ח לזוג, ו-13,303 ש"ח לזוג עם 3 ילדים. כמו כן, שיעור הילדים העניים עלה בשנה החולפת מ-27.6% ל-28.0%, וכמיליון ילדים חיים באי-ביטחון תזונתי מסיבות כלכליות.
ישראל מדורגת במקום השני ב-OECD בשיעור העוני בקרב ילדים, אחרי קוסטה ריקה. זאת, בזמן שההוצאה הציבורית על רווחה בישראל (16.7% מהתמ"ג) נמוכה משמעותית מממוצע ה-OECD.
התורה מצווה "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ ". אם תקשה ליבך ידך תיסגר שאז האצבעות שוות ואז תאמר לו לך תעבוד כמוני, אלא כי פתוח תפתח את ידך, ואז תראה האצבעות שיש בניהן גדולים וקטנים. כך ברא הקב"ה בבני האדם גדולים וקטנים וזה חי מזה.
***
"הדעת נותנת שהעולם יהיה שווה בשווה, שלא יהיה אחד מעל לשני, וכשאנו רואים אחד עשיר ואחד עני אנו יכולים לומר שהעני לקח את חלק העוני של העשיר, היינו שחובה על העשיר להרים חלק מהעוני של העני שלקח עליו את עניותו שלו... וזאת כוונת "כי יהיה בך אביון", תתאר את העני כחלק ממך כי הוא לקח ממך חלקך בעניות, כדי שגם אתה תיקח מעליו עניותו בתתך לו, "ואל ירע לבבך בתתך לו" אל יהיה בליבך צער על זה שאתה נותן לו... כי אינך נותן לו משלך אלא משלו אתה נותן לו". (מתוך "ליקוטי אהרון" לרב ישועה ללום, אלג'יר, 1901-1950, דרשה כ"א).
נהוג לומר, שהחוזק של החברה שווה לזה של החבר החלש ביותר בה, וחברה נמדדת על פי יחסה אל החלשים ביותר בתוכה. פרשת השבוע שלנו רלבנטית כיום, כפי שהייתה לפני 3,000 שנה!
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!