הבודהא החדש הוא הקבוצה! / שמיר קרן
ממבנה היררכי לשחרור קולקטיבי
הבודהיזם צמח בתוך ממלכות, ומבנה העומק שלו נותר מלוכני. גיבור הסיפור הוא יחיד מובחר - שאקיאמוני, גאוטמה - בנו של מלך. הצבתו של נסיך כדמות הסמכות הרוחנית העליונה איננה מקרית: היא משקעת בתודעה את ההנחה שהמלוכה היא הסדר הטבעי, ושבנו של המלך מוסמך לספר לנו מהי האמת.
מכאן נגזרת הנחה כפולה ומכוננת: שהאדם נעלה על שאר הבריאה; ושישנה עליונות מדורגת בתוך האנושות עצמה - יחידי סגולה הזוכים להארה, גאולה או חסד, ומצדיקים בכך את מעמדם מעל שאר בני האדם. שתי ההנחות הללו אינן ייחודיות לבודהיזם; הן פועמות בכל הממסדים הדתיים הגדולים. זוהי התשתית הרעיונית שעליה נבנו מערכות ההיררכיה לדורותיהן: מעמדות, מלוכנות, אימפריאליזם, פטריארכיה, קפיטליזם. כולן ניזונות מאותה לגיטימציה מטפיזית - יש מי שלמעלה, יש מה שלמטה, וזהו סדרו של הקוסמוס.
***
2. הבודהא כבובת מייסיס של המיעוט המנכסבמבנה הזה, הבודהא מתפקד כהצדקה רוחנית למימוש חסר המעצורים של תאוות המעטים. הטענה שהארה היא הישג פנימי, שמצבו של האדם נעלה, ושהוא יכול להתעלות על תאוותיו - טענה זו מונחת בשורש הקטסטרופה האקולוגית שאנו חיים בתוכה. הבודהא, על אף סיפור התפכחותו מהארמון, נותר בובה של המייסיס: דמות המאמתת שאנושיות היא מעל צורות חיים אחרות, ושישנה דרגה נגישה ליחידים בלבד. בכך הוא מספק מעטה רוחני לשימוש המופרז של מיעוט במשאבים מוגבלים - בין ששיגור רקטות למאדים, ובין ש"שיגור" מעטי טפילים להארה. בשני המקרים זו האדרת ההפרזה: הפניית משאבים אדירים למטרות אזוטריות של מעטים, בזמן שהרוב משלם את המחיר.
המחיר הזה הוא עוני. ועוני איננו מצב טבעי, ואיננו תוצאה של עצלנות או תאווה אישית. עוני הוא הצורה הנפוצה ביותר של אלימות מערכתית ממוסדת. בכל יום, מיליארדי בני אדם חווים אלימות זו לא כמכה פתאומית, אלא כהחסרה מתמשכת: מחסור במזון, קורת גג, מים נקיים, טיפול רפואי, ביטחון. החסרה זו אינה מקרית; היא תוצאה ישירה של מבנה חברתי המרכז משאבים בידי מיעוט זעיר. האלימות מופעלת באמצעות מוסדות - חוקי קניין, מערכות בנקאיות, הסכמי סחר, זכויות צבירה והורשה - המבטיחים שהעוני יעבור מדור לדור, ושהרוב יישאר במצב של תלות ופגיעות.
עוני הוא הצורה הנפוצה ביותר של אלימות מערכתית ממוסדת (Israel-trade.net)
***
וכך
הופך הבודהיזם, ברוב גלגוליו הממוסדים, לכלי דיכוי מתוחכם: הוא מכניס את
המאזין ללולאות של הדהודים מעגליים - מדיטציה, התבוננות, חיפוש אחר הארה
פנימית - הכלואות בהנחות מוצא הניתנות להפרכה. הלולאות הללו מונעות ראייה
של הנחות היסוד המעמדיות ושל מנגנוני האלימות החומרית.
כמו
סיפורי אחרית הימים והגמול בדתות האחרות, הסיפור הבודהיסטי הופך את הסבל
הנובע ממחסור כפוי להכרח בדרך להארה. העוני אינו עוול שיש לתקן; הוא
הזדמנות רוחנית. המחסור אינו תוצאה של נישול; הוא כור היתוך להתגברות על
תאווה. האלימות היומיומית של ההחסרה נעלמת, ובמקומה מופיע נראטיב של החמצה
אישית: אתה סובל כי אינך יודע לשחרר.
הסיפור
הזה מתוחכם. הוא אינו אומר לעני "סבול ושתוק" באופן ישיר; הוא אומר "סבלך
הוא מפתח לשחרורך." כך הוא מנטרל התנגדות, מפרק סולידריות, ומנציח את העושק
תוך הענקת משמעות רוחנית למצבו של המדוכא. האלימות נמשכת, אך קורבנותיה
לומדים לקבל אותה כחלק מסדר הדברים הטבעי, או גרוע — כחלק מדרכם הרוחנית.
הבודהיזם המסורתי מציב את השלווה כיעד פנימי: השקטת התאווה, הרגעת הנפש, קבלת המציאות. אך שלווה זו היא מותרות של מי שצרכיו הבסיסיים מסופקים. אדם רעב, חולה או חסר קורת גג אינו זקוק למדיטציה; הוא זקוק למזון, תרופה, מקלט.
במקום שיש אלימות יומיומית של החסרה, אין שלווה. לא יכולה להיות. שלווה איננה תחושה הניתנת לבידוד מסביבתו החומרית של האדם. כשאדם חי תחת איום מתמיד של רעב, פינוי, מחלה שלא תטופל או השפלה מעמדית — מערכת העצבים שלו נמצאת במצב מתמשך של כוננות הישרדותית. זהו מצב פיזיולוגי, לא "עמדה מחשבתית" שניתן לשנות באמצעות התבוננות. מי שמטיף לשלווה לאדם רעב, משקר. מי שמציע מדיטציה לאדם שחי באלימות מערכתית, משתף פעולה עם האלימות. הוא הופך את ההחסרה לבעיה רוחנית של המוחסר.
השלווה, אינה פרי מדיטציה; היא פרי הידיעה שהצרכים מסופקים (ovetao.co.il)
***
שלווה אינה ערך מופשט
בר-השגה בתודעה בלבד. היא פועל יוצא של ארגון חברתי הדואג לצרכי הבסיס.
כשהקבוצה מבטיחה גישה למזון, מים, קורת גג וטיפול רפואי - השלווה אינה
מטרה; היא תוצאה. היא צומחת מתוך הביטחון שהקיום אינו מוטל על כתפי היחיד,
אלא מובטח על ידי הקהילה. רק כשהאלימות המערכתית מוסרת וההחסרה נפסקת, יכול
אדם לנשום עמוק דיו כדי לחוש שלווה. השלווה אינה מתחילה בראש; היא מתחילה
בצלחת מלאה, בגג יציב, בתור לרופא שמתקצר.
מכאן
נובעת הבחנה מכרעת: שוויון מוחלט בכוח להחליט, ולא שוויון מוחלט כערך
מופשט. אין שוויון בצרכים. צרכי תינוק אינם צרכי אדם בוגר ובריא; צרכי חולה
אינם צרכי אדם במלוא כוחו. הקבוצה אינה מחלקת משאבים באופן זהה לכולם מתוך
אידיאולוגיה עיוורת; היא מחלקת באופן מותאם, על בסיס הצרכים המשתנים.
העיקרון המנחה אינו אחידות, אלא דאגה. וכל חברי הקבוצה שווים בכוח להחליט
כיצד תוקצה הדאגה הזו.
***
4. הבודהא החדש: הקבוצה בתוך הביוספרה
הבודהא של העידן הזה איננו מורה יחיד, ובוודאי לא בן-מלך. הבודהא החדש הוא הקבוצה - לא כמופשט, אלא כזו המכירה בקבוצה הגדולה שבתוכה ומתוכה היא מתקיימת: הביוספרה, מארג החיים הכולל, המערכת האקולוגית שהיא תנאי לקיום האנושי עצמו.
זוהי הכרעה רוחנית ומטבולית גם יחד: הקבוצה האנושית איננה מעל שאר הבריאה. היא חלק ממנה, תלויה בה, ניזונה ממנה, ונושאת באחריות לקיומה. ההנחה שהאדם נעלה על שאר היצורים - הנחה שהבודהיזם ושאר הממסדים שימרו וטיפחו - היא שורש המשבר. היא שאפשרה את ההכחדה ההמונית, את שריפת היערות, את זיהום האוקיינוסים, את הפיכת הביוספרה לדלק לפרויקטים של מעטים.
הבודהא הקבוצתי פועל מתוך ההכרה הזו. במקום היררכיה, הוא מאמץ עקרונות של שוויון בכוח ההחלטה: קול אחד לכל אדם, יחידת השתתפות אחת, בלי זכויות צבירה והורשה. לא מתוך אידיאולוגיה מופשטת, אלא מתוך ההבנה שכדור הארץ אינו צובר יתרות - הוא אינו מכיר בזכויות ירושה או הון נצבר. הדבר היחיד שניתן להוריש לדור הבא הוא נישה אקולוגית שיכולה לקיים אותו. שום ייצוג פיננסי, שום הארה פרטית, שום מסע רוחני אינדיבידואלי — לא ייצרו נישה כזו. רק הקבוצה, בתוך הביוספרה, יכולה.
התארגנות חומרית ומטבולית של קהילה, עכשיו (istockphoto.com)
***
5. התעוררות היא תיאום, לא הארה פרטיתהבודהא הקבוצתי אינו מציע הארה פרטית; הוא מציע אחריות משותפת. הוא אינו מחפש את סוף התאווה, אלא את קץ המחסור המאורגן. במקום להכשיר את הסבל על ידי סיפור מוסרי על תאווה ועונשה, הקבוצה פועלת לפירוק המבנים המאפשרים למיעוט לחיות על חשבון הרוב ועל חשבון הביוספרה.
ההתעוררות אינה אירוע פנימי. היא פעולה של תיאום, חלוקה, תכנון, הופעה. היא נמדדת לא במידת השלווה של היחיד, אלא במידת הצדק של המבנה החברתי ובמידת התאמתו לגבולות הביוספרה. השלווה, כשהיא מגיעה, אינה פרי מדיטציה; היא פרי הידיעה שהצרכים מסופקים, שהמשאבים מחולקים בהגינות, שהאלימות המערכתית הופסקה, שהקבוצה דואגת לחבריה - ושהיא עצמה חיה בתוך מארג החיים, לא מעליו.
השער עומד פתוח, ועליו כתוב: קול אחד. חלק מותאם לצורך. אחריות משותפת על הביוספרה. לעבור דרכו איננו מסע רוחני של יחיד - זו התארגנות חומרית ומטבולית של קהילה, עכשיו.
הבודהא החדש הוא עתיק, הרבה יותר עתיק מהבודהא.
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
איזה יופי
איזה יופי של מהלך מחשבתי. שאפו!