שלא אפגוש הלילה נערים עם סכינים / ענבל וורטמן שהם
פגשתי אותם מתלבטים איזה חטיף לקנות.
צפון בקעת הירדן. חמישי, עשר בלילה (30.9) תחנת דלק "שדי תרומות". פחות מעשר דקות ממחסום מחולה ומהמזרח הפרוע.
הם היו שלושה, ספק ילדים ספק נערים, מקסימום בני 14. מלוכלכים, מצחקקים וזחוחים. נוער גבעות מכף רגל ועד ראש. לכל אחד תחובה בחגורה או בכיס סכין ענקית.
"כן" הם ממלמלים מחליפים מבטים ואוזרים אומץ האחד מהשני.
אחד מהם אומר "למה שאת חושבת". השלושה צוחקים.
השלישי אומר "אנחנו חקלאים"
עד שאני מגיעה לנייד החבורה כבר נעלמה.
אני כותבת את הדברים תחת כיפת השמיים. נערי הגבעות צימצמו בגדרות את שטח המרעה של הרועים. אין יותר מה ללחך. הצטרפתי הלילה לקהילת הרועים שנדדה עם העדרים לנקודה רחוקה לשבור את הרעב. מקווה מאוד לא לפגוש הלילה נערים עם סכינים.
בתמונה: גם הערב. ההריסות האלו עד אתמול היו בית למישהו. אתמול היו אצלו נערים עם סכינים. כשבאתי אליו הוא חייך והכין לי קפה. הודה והודה ואני כ"כ התביישתי.
עד אתמול ההריסות היו בית למישהו (צילום: ענבל וורטמן שהם)
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
תודה
תודה לך ענבל על הנוכחות המגינה. את מצילה את נפשי/נפשינו