בודפשט: גולאש וזיכרונות עצובים / עלי קדם
השורשים שלי אינם בהונגריה, אבל שפת האם של הורי הייתה הונגרית. הכיצד? התשובה טמונה בגיאוגרפיה ובהיסטוריה של אירופה של אחרי מלחמת העולם הראשונה. בחוזה השלום של 1920 נקרע חבל טרנסילבניה מ"הונגריה הגדולה" וסופח לרומניה. הורי, כמו רוב היהודים בערי החבל, היו אזרחים רומנים אך המשיכו לראות את עצמם כחלק מיהדות הונגריה. כך קרה שסבא רבא שלי, הרב בנימין זאב קראוס, היה רב הקהילה בדברצן, העיר השנייה בגודלה בהונגריה, ואילו 13 בניו ובנותיו כולל סבי התפזרו בערים משני עברי הגבול הרומני-הונגרי.
כל ההקדמה הזו באה להסביר שכשהגענו, בת זוגי מירי ואנוכי, ביולי האחרון לבודפשט, הרגשתי קצת בבית, בזכות השפה המתנגנת מסביבי ובזכות המאכלים שהיו מוכרים לי ממטבח מעגן: מרק גולאש, פלצ'ינטה (בלינצס) ועוד.
בודפשט. הרגשת בית בזכות השפה והאוכל ההונגרי במעגן (budapest4travelers)
***
בית הכנסת "הגדול" ברחוב דוהייני, השני בגודלו באירופה. עדות לכוחה הכלכלי ומעמדה של הקהילה היהודית בעיר הבירה: בנין ענק במרכז העיר, לא רחוק משדרת אנדרשי ו"ואצי אוצה" רחוב הקניות היוקרתי. ארכיטקטורה ניאו-מאורית. באולם המרכזי עוגב, אבל גם עזרת נשים: הקהילה הייתה רפורמית מתונה, עם זיקה לאורתודוקסיה. שמות של מתפללים ליד המושבים: פלדש, הירש, גולדשטיין. בחצר קבר אחים של מאות שגופותיהם נמצאו כאן לאחר שהצבא האדום שחרר את העיר בינואר 1945. מיצג "הערבה הבוכיה", לזכר למעלה מ-550 אלף יהודי הונגריה וטרנסילבניה שנספו בשואה.
במרתף הבניין תערוכה על הגטו של בודפשט, בה אני פוגש פנים מוכרות של צנחני היישוב: שני חברי מעגן, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין, וחנה סנש, שהגיעו לבודפשט במטרה לעזור ליהודים, ולא הצליחו במשימתם . פרץ פגש כאן למספר שעות את הוריו, שניצלו אחר כך ברכבת של קסטנר, ומצא את מותו במפעל תעשייתי בגרמניה. הוריו ואחותו של יואל נספו.
בית הכנסת "הגדול". עדות לעוצמת הקהילה היהודית
(מ-getyourguide.com)
***
הצנחנים בתערוכה בבית הכנסת הגדול (צילום: עלי קדם)
***
צמוד לבית הכנסת פועל מוזיאון יהודי, שהוקם במקום שבו עמד הבית בו נולד תיאודור הרצל. במעגן היה חבר שנקרא על שמו – טדי. טדי למד בסמינר לרבנים בבודפשט, מוסד נחשב שלמדו בו גם לימודים כלליים, וידע כמה שפות על בוריין, כולל אספרנטו. הוא חזר לרומניה לחופשה, ואז פרצה המלחמה, ההונגרים סירבו לאפשר לו לחזור, ובכך הצילו את חייו. משפחתו של הרצל עברה לבירת המונרכיה – וינה, וכמו יהודים רבים מבני המעמד הבינוני והגבוה הוא גדל על ברכי התרבות והשפה הגרמנית, שפת התרבות והמדע של מרכז אירופה. כך מצא עבודה ככתב בפאריז של עיתון וינאי, נחשף למשפט דרייפוס, והשאר היסטוריה.
מול בית הכנסת, ליד מסעדת קבאב
תורכית, חנות מזכרות המתהדרת בשם "פרנץ פושקאש". לאלה שאינן חובבי כדורגל:
פושקאש היה המסי של שנות ה-50 (אם כי הרוויח הרבה פחות), בעל "רגל שמאל
האיומה", מנהיג נבחרת הפלא ההונגרית של אותו עשור. במעגן הכדורגל היה עניין
גדול, והיכרנו בעל פה את שמות השחקנים: פושקאש, קוצ'יש, הידגקוטי ועוד.
הקבוצה המקומית שלנו הצליחה פחות, מקום רביעי בליגה האזורית.
"הערבה הבוכיה". זיכרון ל-550,000 יהודי הונגריה וטרנסילבניה (צילום: עלי קדם)
***
ב"כיכר החירות" משדרים על מסך גדול את אחד ממשחקי המונדיאל. במרכז הכיכר אנדרטה סובייטית לזכר גבורתם של חיילי הצבא האדום. ההונגרים לא שוכחים את שנות הכיבוש הרוסי, אבל את המונומנט הזה החליטו להשאיר. לא רחוק מהכיכר אנדרטה המנציחה את הכיבוש הגרמני: הנשר הנאצי מאיים בציפורניו על דמות מתגוננת, שיד אחת שלה פגועה. לצד האנדרטה שורה של פוסטרי מחאה.
להבנתי הם מוחים על הצגת ההונגרים כגורם סביל ומסכן, כלומר שכביכול רק הגרמנים היו אשמים בחורבן היהדות המקומית. האמת היא שהונגריה הייתה בעלת ברית של היטלר, אבל השליט שלה, למרות שלא היה בדיוק חסיד אומות העולם, סירב להסגיר את היהודים "שלו". אלא שב-19.3.1944 הנאצים פלשו להונגריה והתחילו מיד בשילוחים לאושוויץ, בסיוע הבירוקרטיה ההונגרית ופאשיסטים אנטישמים.
להקת "טטה זזה". מעמק הירדן אל פארק חנה סנש (צילום: עלי קדם)
***
לקחנו מדריך דובר עברית שעשה לנו סיור בבודה, חלק העיר שמעבר לדנובה. אפרופו, הנהר נמצא בשפל עקב בצורת מתמשכת, והשייט צפונה לכיוון סלובקיה אינו אפשרי. המדריך שילב בדבריו הרבה הומור וציניות, וזה הזכיר לי את מאחזי ההומור היהודי – הונגרי בארץ: אפרים קישון, טומי לפיד, דוש (קישון ולפיד התחילו את דרכם ככותבים בעיתון בשפה ההונגרית אוי קלט, אותו ייסד בקלוז' וערך הדר ארנסט מרטון, דודו של אבי.) לז'אנר היה גם ייצוג בתנועה הקיבוצית, כותבי ה"פיליטונים": צבי עם עד ממצובה, אריה פלגי מגבעת עוז, הצייר שמוליק כץ מגעתון (נולד בוינה להורים ממוצא הונגרי) וגם אבי, וילי קדם (קראוס במקור) ואחרים.
בהמלצה של חבר (דני בנשלום, בן העוגן. אביו רפי היה פעיל במחתרת תנועות הנוער הציוניות בבודפשט ב-1944) ביקרנו ב"בית הזכוכית". לבית הזה, מפעל זכוכית של התעשיין היהודי ארתור וייס, הועברה ב1944 השגרירות השוויצרית, וכאן סייע הדיפלומט קרל לוץ לאנשי מחתרת תנועות הנוער הציוניות להציל אלפי יהודים, בין היתר על ידי זיוף תעודות. כיום פועל פה מוזיאון קטן, שרק יודעי דבר מכירים. המדריך היהודי מיקלוש, פנסיונר חביב, מוביל אותנו בין התעודות והתמונות. אני רואה שם מוכר, אסתר אלכסנדר, פעילת המחתרת ולימים כלכלנית בכירה בישראל, שחלקה על הגישה השלטת של קפיטליזם ושוק חופשי. הייתה יועצת של כמה שרים, והרבתה לפרסם את מאמריה בעיתונות הקיבוצית.
אסתר אלכסנדר במוזיאון. מן המחתרת בהונגריה לכלכלה בישראל (צילום: עלי קדם)
***
בהמשך הביקור הצטרפנו ללהקת הריקוד "טטה זזה" של סבתות מעמק הירדן, שבאו להופיע במרכז היהודי, בתיווכו של סגן השגריר מורן בירמן, בן שער הגולן. מנהלת הקבוצה דורית פורת מאפיקים התעמלה בצעירותה תחת הדרכתה של אגנס קלטי, המתעמלת היהודיה ילידת בודפשט, שורדת שואה שזכתה בכמה מדליות זהב. הקבוצה ביקרה ליד פסל של קלטי, ופגשה שם את בנה רפי. לקראת סוף המסע היגענו לפארק קטן על שם חנה סנש, שנולדה וגם הוצאה להורג בעיר. הבנות ביצעו כאן את גרסתן לשיר "הליכה לקיסריה", כריקוד בשפת הסימנים.
ליד אנדרטת הנעליים, על שפת הדנובה, כמו כמעט בכל פינה, אנחנו שומעים עברית. החבר'ה מחליפים מידעים על קניונים ומסעדות. מזג האוויר נהדר והחיים יפים. מי זוכר שלפני קצת יותר מ-80 שנה נכרתו כאן באכזריות חייהם של מאות אלפי יהודים.
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
מחזאי והומוריסט ששכחת להזכיר
עלי, הרשימה היפה מדרבנת לטוס לבודפשט ולהתחקות מקרוב אחר כל האתרים שהיטבת לספר אודותם. אגב, אם אינני טועה , גם הסופר והסטיריקן בנימין גל, חבר יחיעם ("בקלחת משותפת")-מוצאו מהונגריה, וראוי בעיניי להימנות עם הרשימה המכובדת שציינת.
מרגש והמלצה גם
אכן שווה ביקור בבירת הונגריה
ריגשת עלי
אם מנקים צלב חץ, אנטישמיות, כלכלה מקרטעת והעדר ים (הבלטון הוא כנרת בגדול יותר). אז אין על הונגריה ועל האוכל וההומור שיצא ממנה. ארץ קטנה וכשרונות בה הרבה. תודה על התיאור והתיור.