עזרא, אני מסכים איתך, הבעיה שאתה נשארת נאיבי, גם אני הייתי ונגמלתי, המחשבה על בניית קבוצה עם דרך רעיונית ברורה, עם תקווה ליצירת מחנה סוציאל דמוקרטי כנראה יכולה להתקיים רק בחלום של מיעוט.  פעם היינו קבוצה עם אידיאולוגיה גם לקיבוץ כפי שחלמו אותו המייסדים וגם למפלגה. בעצם היינו ארבע תנועות קיבוציות ולכל תנועה הייתה מפלגת אם. אלא שמאז שהפרטנו למוות את הקיבוץ השיתופי הפכנו מתנועה של קיבוצים לתנועה של שכונות הרחבה וכמו במגדל בבל הפכנו לערב רב של אנשים טובים ומעורבבים בערב רב של מפלגות שרק במדינת היהודים יכולות להתקיים.  במצב זה נראה לך שאפשר יהיה פה לאחד, אם לא את כולנו אז לפחות את רובנו למפלגה אחת?

גברי ברגיל עזב את הדמוקרטים. בגלל שיאיר גולן העדיף את רותם ידלין על פני יעקב בכר. בתור מועמדת לדירקטריון קרן קיימת לישראל. בנוגע לחברי קיבוצים אחרים. הם פשוט רוצים להיות ליד מוקדי הכוח במדינת ישראל. הקיבוצים הם מגזר חברתי. לא מגזר פוליטי. לכן חברי קיבוצים מחפשים היכן אפשר לדאוג טוב יותר לקהילה שלהם.

דלומי מנתח מדוייק את התהום אליה הגענו . הגיע זמן לחשבון נפש פוליטי.

עזרא צודק. נדודים פוליטיים ראויים רק בנסיבות חריגות במיוחד ולא כדבר שגרתי.

הבעיה היא לא גברי שיש לו שאיפות אישיות שהם חזקות מכל הגיון. הבעיה שפעילים מרכזיים התפטרו מהדמוקרטיים ועברו לישר. אלו לא נקלטים בקיבוצים או תושבי שכונות. אלו ראו את מפלגת המרכז של ימין. מי לא זוכר את ההצבעה בקיבוץ חצרים. אחר כך קדימה ועכשיו ישר. אלו פעילים שמוכנים לפרק את מעט השותפות הפוליטית על בסיס מאוד רחב. האחריות עליהם. אני בכל אופן חושב שחלקם נאבקים על מעמדם בתנועה הקיבוצית. כולנו בעד איזנקוט אך רבים תומכים באיזנקוט דרך הדמוקרטיים. החיפוש אחרי משיח חדש לא מתאים לקבוצה שפרשה.