מבט ראשון מבעד לחלון הגחמנתיזם / שמיר קרן
הוא מביט מבעד לחלון. אולי בפעם הראשונה.
החלון תמיד היה שם, אבל הוא מעולם לא הביט דרכו. הוא הביט במראה. במסך. בתוך ראשו. ב"תהליך".
ב"חלקים". ב"מערכת העצבים". תמיד פנימה. תמיד פנימה. מה שבחוץ היה רעש רקע - משהו "לנהל", "לא לתת לו להציף", "להישאר מווסת". הפוליווגאלי לימד אותו: "כשהעולם מאיים, חזור לגוף." IFS לימד אותו: "כשהעולם מפחיד, דבר עם החלקים." SE לימד אותו: "כשהעולם טראומטי, עשה טטרציה
." AA/NA לימדו אותו: "כשהעולם כאוטי, עשה חשבון נפש."
הפסיכולוגיה שלחה אותו לאבא ואמא שלו, כמקור בריאת היקום.
ואף אחד מהם לא אמר: "הבט מבעד לחלון."
עכשיו הוא מביט. והוא רואה אש. לא "אש" כמטאפורה. לא "הלהבה הפנימית". לא "שינוי". אש. אמיתית. בשדה. ביער. באופק. האוויר יבש. האדמה סדוקה. המים לא מגיעים. המצר חסום. הדשן לא הגיע. הקציר נכשל. ילדיו - אלה שעדיין מדברים אתו - ישאלוהו בקרוב: "אבא, למה כל כך חם?" "אבא, למה אין מים?" "אבא, מה עושים?"
והוא מביט בשלט של המזגן. השלט שהיה תמיד הפתרון. "תירגע." "חזור לוויסות." "נשום." השלט הוא כל הקוסמולוגיה שלו בקופסת פלסטיק קטנה. לחץ על הכפתור - והעולם החיצוני נעלם. חום הופך לקור. סכנה הופכת לנוחות. מציאות הופכת ל"אני מרגיש".
לחץ על הכפתור וחום הופך לקור. לא עוד (מקור: Shutterstock)
זה הרגע שבו פנים וחוץ מתנגשים. לא בטיפול. לא בקליניקה. לא במעגל AA/NA. ליד החלון. באש. במציאות.
כי מה שהאש מראה לו - מה שכל הקוסמולוגיות הסתירו - הוא שהפנים מעולם לא היה נפרד מהחוץ. שמערכת העצבים שלו לא "חשה בסכנה" בגלל טראומה ישנה. היא חשה בסכנה אמיתית, עכשיו, כי הסכנה אמיתית, עכשיו. שהחום שהוא מרגיש אינו "דיספוריה". זה 44 מעלות בצל. שהבהלה שהוא חש אינה "פלשבק". אלו המשאיות שלא מגיעות. שהריקנות שהוא מרגיש אינה "דיכאון". זה העתיד שנסגר.
אין "עצמי" שיכבה את האש. אין "ווגאל ונטרלי" שיגדל מזון. אין "כוח עליון" שיפתח את המצר. יש רק גוף. הגוף שלו. והגופים של האנשים שעדיין מוכנים לעמוד לצידו. ומה שהם זקוקים לו עכשיו זה לא עוד גירוז פסיכולוגי. לא עוד טיפול. לא עוד "עבודה פנימית". הם זקוקים למים. הם זקוקים לצל. הם זקוקים לתוכנית. הם צריכים לדעת מי מביא מה, איך מחלקים, מה עושים כשאין מספיק. הם זקוקים לדברים שהקומונה ידעה, שהפירמידה ריסקה, שהקליניקה קברה תחת שכבות של "ריפוי".
השלט נופל מידו. הוא פוגע ברצפה. הבטריות מתגלגלות החוצה. והוא עדיין עומד ליד החלון. מביט באש. ועכשיו, בפעם הראשונה, הוא לא שואל "מה אני מרגיש".
הוא שואל "מה אנחנו עושים".
." AA/NA לימדו אותו: "כשהעולם כאוטי, עשה חשבון נפש."
הפסיכולוגיה שלחה אותו לאבא ואמא שלו, כמקור בריאת היקום.
ואף אחד מהם לא אמר: "הבט מבעד לחלון."
עכשיו הוא מביט. והוא רואה אש. לא "אש" כמטאפורה. לא "הלהבה הפנימית". לא "שינוי". אש. אמיתית. בשדה. ביער. באופק. האוויר יבש. האדמה סדוקה. המים לא מגיעים. המצר חסום. הדשן לא הגיע. הקציר נכשל. ילדיו - אלה שעדיין מדברים אתו - ישאלוהו בקרוב: "אבא, למה כל כך חם?" "אבא, למה אין מים?" "אבא, מה עושים?"
והוא מביט בשלט של המזגן. השלט שהיה תמיד הפתרון. "תירגע." "חזור לוויסות." "נשום." השלט הוא כל הקוסמולוגיה שלו בקופסת פלסטיק קטנה. לחץ על הכפתור - והעולם החיצוני נעלם. חום הופך לקור. סכנה הופכת לנוחות. מציאות הופכת ל"אני מרגיש".
לחץ על הכפתור וחום הופך לקור. לא עוד (מקור: Shutterstock)
***
אבל השלט לא עובד על אש. השלט לא עובד על בצורת. השלט לא עובד על שרשראות אספקה קורסות. השלט יכול לקרר חדר - אם יש חשמל. השלט יכול להרגיע—אם יש עתיד. אבל כשאין חשמל, ואין עתיד, השלט הוא חתיכת פלסטיק מת. והוא יושב שם, בידו, חסר תועלת כמו כל התובנות שלו, כל "הצעדים" שלו, כל "העבודה הפנימית" שלו.זה הרגע שבו פנים וחוץ מתנגשים. לא בטיפול. לא בקליניקה. לא במעגל AA/NA. ליד החלון. באש. במציאות.
כי מה שהאש מראה לו - מה שכל הקוסמולוגיות הסתירו - הוא שהפנים מעולם לא היה נפרד מהחוץ. שמערכת העצבים שלו לא "חשה בסכנה" בגלל טראומה ישנה. היא חשה בסכנה אמיתית, עכשיו, כי הסכנה אמיתית, עכשיו. שהחום שהוא מרגיש אינו "דיספוריה". זה 44 מעלות בצל. שהבהלה שהוא חש אינה "פלשבק". אלו המשאיות שלא מגיעות. שהריקנות שהוא מרגיש אינה "דיכאון". זה העתיד שנסגר.
כל השנים האלה, הקוסמולוגיה לימדה אותו: "הבעיה היא בתוכך." "עבוד על עצמך." "מצא את הכוח העליון." "התחבר למערכת העצבים." "דבר עם החלקים." הוא עבד. הוא חיפש. הוא התחבר. הוא דיבר. ועכשיו הוא עומד ליד החלון, מביט באש, ומבין שכל זה היה הכנה לרגע ששום דבר מכל זה לא הכין אותו אליו.
אין "עצמי" שיכבה את האש. אין "ווגאל ונטרלי" שיגדל מזון. אין "כוח עליון" שיפתח את המצר. יש רק גוף. הגוף שלו. והגופים של האנשים שעדיין מוכנים לעמוד לצידו. ומה שהם זקוקים לו עכשיו זה לא עוד גירוז פסיכולוגי. לא עוד טיפול. לא עוד "עבודה פנימית". הם זקוקים למים. הם זקוקים לצל. הם זקוקים לתוכנית. הם צריכים לדעת מי מביא מה, איך מחלקים, מה עושים כשאין מספיק. הם זקוקים לדברים שהקומונה ידעה, שהפירמידה ריסקה, שהקליניקה קברה תחת שכבות של "ריפוי".
השלט נופל מידו. הוא פוגע ברצפה. הבטריות מתגלגלות החוצה. והוא עדיין עומד ליד החלון. מביט באש. ועכשיו, בפעם הראשונה, הוא לא שואל "מה אני מרגיש".
הוא שואל "מה אנחנו עושים".
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!