מסיפורי החורבן - לרגל תשעה באב / יונתן טל
ברוב תמונת העבר של חצר קב' עיינות, בסופה של מדרכה החוצה את הדשא הגדול הסמוך לחדר האוכל, ניצב לו מבנה מבטון מזוין. עם חלונותיו הצרים הוא נראה כאילו נועד לשמש עמדת מגן על חדר האוכל. אם נרצה זוהי עדות מתקופת המאורעות, אז מכל מבנה חדש השתקף הפחד מפני פורעים שיגיחו מכיוון הכפר הערבי מהלול.
במשך שנים מבנה זה היה בית הכבוד הראשי של הישוב. לפי עדות לא מתועדת, ייתכן וריכארד קאופמן עצמו היה מעורב בתכנונו, חלק אינטגרלי מעיצוב הכיכר אותה תכנן בכניסה לחדר האוכל. קווי ה"באוהאוס" החמורים של המבנה הקטן מסמלים את העדפת צרכי השימוש המעשי על הערך האמנותי. מעצם מיקומו שלט האתר על השטח והיה פריט הנוף הראשון שתפס את עין מסיימי כל ארוחה אך יצאו משערי חדר האוכל. למהירי העיכול ביניהם היה זה אתר שימושי מיידי הרחק משאון סועדי חדר האוכל.
טרם היות הבריכה בקיבוץ, היה המבנה אתר תיירות להתגאות בו
***
על אף ממדי המבנה הצנועים, נדרשה אותם ימים הלוואה מהמוסדות המיישבים לצורך הקמתו, ומשקם, היה זה מוסד מכובד ברוח אותם ימים. במרומי כתליו פנימה נתלו ניאגרות מיציקת מתכת תוצרת חו"ל שטוב טעם מיוחד הושקע בעיצובן. רצפתו נשאה תמיד עדות פורנזית לקיומה של סוכנות הדואר בסמוך לו. מרגע שהוקם המבנה נהגו תושבי המקום לגרור את אורחיהם להציץ בין כתליו. טרם הקמת בריכת השחייה הראשונה בתנועה הקיבוצית, היה לנו סוף סוף אתר תיירות להתגאות בו. אותם ימי בראשית, החיים היו פתוחים וחסרי סודות ורק צנעתו סיפקה לחבר מן השורה פינה של פרטיות מהוגנת, כמו אצל מיטב מתחריו בעיר הגדולה.
כלל אוכלוסיית היישוב הקטן דאז נהגה לפקוד אותו. ולא רק הם, אלא גם אורחי הממסד המקומי. נשיאים וחברי כנסת, אמנים וכוכבי תיאטרון, שבאו לבדר אותנו וכיבדו אותו בביקורם. וויצמן, ארלוזורוב ושפרינצק, הלן קלר ואלינור רוזוולט, קלצ'קין ורודנסקי ואפילו יוסל'ה מרימוביץ' הכדורגלן שהרבה בביקוריו – איש לא התאפק ופסח - כולם השאירו בו את חותמם.
מאז חלף יובל וחצי, במהלכו נשתנתה סביבתו הכפרית. שכניו החדשים בווילות הסמוכות - לא סבלו את מציאותו בקרבתם! ביתם שימש תמיד נ. צ. לאותם משוטטים שחיפשו בחצר אתר לריקון פשוט. בהגיעו לגיל שיבה תשישות אחזה בעצמותיו. צנרתו עשוית הבדיל נפגמה תכופות, זוהרו הועם.
חדי ראיה יכלו להבחין בתדירות הגוברת בה השרברב שלנו גוחן מעל השוחה הספטית מאחור, שולה מוצרי הגיינה בגודל רבע מגבת. עם חיסול מוסד סידור העבודה תורני ניקוי כבר לא פקדוהו. המבנה שפל הקומה, שידע ימי שמחה ועצב, דרמה והתעלות - בא יומו! פעם הוא היה יחיד במינו, נושא בגאון את בדידותו בשטח מעבר לדשא הגדול, אך עם ריבוי מתחריו בדירות הפרטיות, התרוקן המקום ממבקריו, נדמו קולות קריעת העיתונים ושיעולם של המים המודחים, שעה בה נופלות המחיצות ואדם הוא אדם.
סנונית ההרתעה שעמדה מול פורעי מהלול, נכנעה שכיית החמדה להפרטה
***
מבלי שכלל הרגשנו, מבנה זה היווה מעין סנונית התרעה, לא בפני פורעי מהלול, אלא על בוא...ההפרטה. משעלה הכורת על המבנה הנוסטלגי, נדרשו שני טרקטורים כדי להכריע, את מה שלרגעים נראה מחלון היושבים בחדר האוכל כעמדה קרבית דמוית אגרוף קמוץ בקצה יד מושטת, שנועדה לעצור עם התגדש סכנה מכיוון הכפרים עליהם יושבת כיום מגדל העמק. על אף מכות הגורל שהשטיחו אותו לבסוף לאבק, שמרה שכיית המייסדים זו עד רגעיה האחרונים בכבוד על אחרון סודותיה.
מה לי ולנושא הסיפור? כמרבית אנשי המכחול לעולם אתהה למקור כשרוני. הסוד הלא פתור התגלה לי ברגע שיא ייחודי, בו סמכות על חושית, אותתה לי על היותי האדם הנכון ברגע הנכון.
בעבר, לצועד על המדרכה החולף בסמיכות למבנה נותר רק להטות אוזן, להאזין לקולות ולצלילים העולים מחללו האקוסטי ולפענח את צופניהם, אצלי תמיד דברים קורים אחרת. כבר בהיותי כבן חמש, עם חולפי על פני המוסד נמשכה תשומת ליבי בכוח טמיר דווקא אל...הציור הקטן שהיה נעוץ על הקיר בכניסה למבנה. שנים תהיתי אם לא הוזמן מאותו אמן מאנשי "תל אביב הקטנה" שנטע אוהלו בינינו (לימים עזב כדי לצפות את כל קולנוע תל אביב בפסיפס). חצר המשק הייתה פעם חשופה לחלוטין מיצירות אמנות ודווקא הציור הזה משך את עיני בכל עת בה חלפתי על פניו.
חשיבותו של הציור כציון ביוגראפי, נתגלתה לי יום אחד, כאשר נשלחתי, מטעם הארכיון לתעד רשמית את ההליך הדורסני של הריסת המבנה. תחושה דומה תוקפת אותי בכל הרס בית מתבנית ילדותי. תחושת העצב המלווה קינת אשכבה. זה קרה לפתע, ברגע בו מלתעות הכלים החלו לכסח את המבנה המוצק, העד האילם שחזה בכל תהפוכות הקיבוץ עד אז ועתה סר חינו בעיני מבשרי גל ההפרטות. כאשר גושי בטון החלו לנשור סביב חל בי תהליך מטמורפוזי. מעין ליקוי מאורות.
שלט זעיר צרוב שמש ומוכה חלודה תלוי כאות גבור על דלת השירותים בביתי
***
עמוק בתוכי ידעתי שאיני מוכן שזה יקרה! בפרץ אנרגיה השמור רק למי העומד בפני אסון קיומי, הטלתי עצמי לתוך מערבולת הקירות הקורסים באבק וחילצתי בעור שיניו את השלט הזעיר צרוב השמש ומוכה הסערות, שחלודה נזרקה בשוליו.. שאולי...כן אולי - הוא הוא - "הגביע הקדוש" של ראשית הקריירה הריאליסטית – פיגוראטיבית – אימפרסיוניסטית, המלווה אותי כל חיי, ועתה...תלוי כאות גבורה על דלת השירותים בביתי.
המבנה ההיסטורי ומתחזקיו הטכניים, המסגר הבדואי נדר והשרברב הנוצרי זכריה (בתמונות) - כבר לא המשיכו אתנו אל שנות האלפיים. גם ריכארד קאופמן היה מוחל על כבודו - לו ידע מה יעלה בגורל פנינת התכנון פרי עטו...
צילומים: יונתן טל
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
ההיסטוריה בראי ההומור
בכשרון רב הצליח יונתן טל לספר את תולדותיו של המבנה הקטן שניצב עשרות שנים ב"צנטרום של הפיילה" בקיבוצו. השילוב של תעוד היסטורי בהומור נוסח אפרים קישון, תוך שליחת חצים לעבר ההפרטה, מעיד על כושר הביטוי של האוחז במכחול המושך גם בעט סופרים. ואגב, "המבנה הקטן" מזכיר לי שבסלנג האינדונזי הכינוי לשרותים הוא "חדר קטן" (kamar kecil)...
האיש והסיגריה
יפה טל חיברת בין הדימוי הפיגורטיבי של האיש עם הסיגריה לבין חובן האישי שלך בנוגע להפרטת הקיבוץ. יפה שהצלת פריט ציור זה. כניראה שלאדריכלות יש פג תוקף אבל הציור הוא על זמני.