חיית הכאב / דודו פלמה
ציורים שחלמתי בזמן ההקרנות
לא מזמן, במשך חודש שלם, חמישה ימים בשבוע, הייתי עולה לצפת למכון האונקולוגי וירדתי לתהום של המחלקה הרדיותראפית, ששוכנת בקומה מינוס שתיים, ובמשך כחצי שעה, שלפעמים נדמתה לחצי שנה, הייתי שוכב על הגב בתוך מנהרה צוננת מאוד ומוארת באור חזק ומסנוור. לאחר שחצי השעה חלפה, הייתי חוזר הביתה לשכב על הספה חלוש ותשוש, ונראיתי כמו ערימה של בגדים שמישהו השאיר ושכח לחזור לאסוף.
על מה חושבים במשך חצי שעה, שבה האגן שלך מופצץ בפוטונים או ניוטרונים, או השד יודע מה, ואסור לך לזוז אפילו אלפית המילימטר מהמצב שבו הניחו אותך הטכנאים? ובכן, מהר מאוד התחלתי לראות תמונות. תמונות של מוות ואחרות. תמונות של פרידה ואחרות. וכבר בראשית הדרך החלטתי, שאני לא שוכב אחר כך על הספה בבית כצאן לטבח.
וכך בכל יום, לאחר שהתאוששתי מעט, הייתי רושם סקיצה או שתיים מהדברים שעלו בי במנהרה המוארת, שלא הובילה לשום מקום. לאחר מכן עבדתי עליהן בסטודיו-המחשב שלי, עד שהתגבשו בידי למעלה מעשרים עבודות שתהיינה מוצגות בגלריה "לב הקיבוץ" בקיבוץ כפר הנשיא.
***
העבודות רובן בשחור-לבן ומיעוטן צבעוניות. ניסיתי לא לייפות אותן יותר מדי (להוציא, אולי, עבודה אחת). זאת, כדי להותיר אותן קרובות לתמונות שראיתי בזמן ההקרנות. כל תמונה נבנתה סביב נושא או רעיון. כמובן, שאל תוך זה נכנס גם עניין התגובות החברתיות לידיעה שיש לי סרטן. לפעמים מין רתיעה מסוימת של אדם, כאילו שזה מידבק. או לחישות רועמות כמו "שמעתם מה יש לו?". העבודות מבטאות את ההתמודדות האישית עם חוסר הידיעה, הן האישי והן החברתי, על מהי בכלל המחלה הזאת ואיך, לעזאזל, מתמודדים אתה.
אחת העבודות נקראת "ממנטו מורי" (זכור כי תמות), והיא הולכת לכיוון חגיגות המוות של ימי הביניים. מתואר בה שלד עולץ הרוכב על שור. אחרת נקראת "שלום ד"ר איך אני מרגיש", וזה גם מה שרואים בה. ויש עבודה שמנסה להמשיג את חיית הכאב ושמה, כמובן, "חיית הכאב".
לסיכום, אני מרגיש שזו באמת אינה עוד תערוכה שאני מציג כעת בגלריה "לב הקיבוץ" בכפר הנשיא. העבודות האלה נחצבו ממני בייסורים קשים במשך ולאחר חודש לא פשוט. ועדיין אני חש, שלא פיענחתי עד הסוף את כל מה שהחודש הקשה הזה חולל בי.
דודו פלמה
בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן הִיא כָּל הַזְּמַן בַּסְּבִיבָה.
כָּל יוֹם הִיא קְצָת יוֹתֵר קְרוֹבָה.
בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים אֲנִי מַמָּשׁ מַרְגִּישׁ
אֶת נְשִׁימָתָהּ הַמַּבְאִישָׁה מְחַמֶּמֶת אֶת עָרְפִּי.
בְּמַעְגָּלִים
הוֹלְכִים וּמִתְקַצְּרִים,
אוֹרֶבֶת לָרֶגַע
בּוֹ אֶמְאַס בַּכֹּל
וְאֶכְרַע עַל בִּרְכַּי.
הִיא שָׁם.
בִּלְתִּי נִלְאֵית.
בִּלְתִּי מַרְפָּה.
שִׁפְחַת כְּאֵב
חֲרוּפָה
***
ניסיון נואש להימלט
***
דיוקן עצמי לאחר הקרנת צהריים
***